התבוננות

כשחוויתי לראשונה כאב שגופי לא רגיל אליו, הוא היה נפרד מההנאה. הייתי מאוד מגורה מזה שמשהו מצליף בי אבל בעיקר בראש. המכות עצמם כאבו וכל טפיחה או הצלפה על התחת, העיפו את גופי להתקפל.

היום הכאב שלי הוא אחר, הוא מתערבב בהנאה. אין לי אפילו מילים לתאר כמה זה אדיר לנשום יחד עם הכאב הזה. התחושות שהוא עושה לי בגוף מטריפות אותי.

חיפשתי כ"כ תשובה ללמה אני רוצה להיות במקום זה. מה יש לי? מה אני איזו פסיכית? למה אני רוצה שמישהו ייקח אותי לתהום שלי? ומה זו התהום שלי? מה יש שם שכ"כ צריך את זה? ואני מרגישה שלתהום שלי אין סוף ואין התחלה, אתה נופל בתוכה ואין תחתית, ואין לדעת על איזה צוק אפול. וזה מפחיד.

ופתאום זה ירד לי: אני כלום, אני אפס וכ"כ קל לי להיות אפס. לא צריך להילחם, לא צריך להצליח, לא צריך להתאמץ. ובמקום הזה כ"כ יותר טבעי לי להיות מאשר בחיים בהם כל הזמן אני מרגישה שורדת ומכריחה את עצמי להיות חזקה, כשבעצם אני כ"כ חלשה. שם אני יכולה להיות חלשה, שבורה ומרוסקת.

וההשתייכות לגבירה שלי שלוקחת אותי לשם, כ"כ בקצב שמתאים לי, עם הרגישות המדוייקת שלה. לדעת שהיא שם לצדי במקום שהכי קל לי וקשה לי להיות בו. להיות מבוטלת וכ"כ מרצה. להיות רק כלי, רק חפץ, רק חור... זה מרגיש כ"כ הרבה.

אני מרגישה בתחילת מסע שאין לו ניצוצות של סוף. זה מדהים.