התבוננות

תהיות ושאלות תמידיות לא נותנות לי לנוח. אבל היום כל היום הכל בא לי פשוט בטוב,הכל מובן ופשוט היום.
אנשים חולפים בחיי,חלקם עוברים ושבים וחלקם בונים בית בלבי ונשארים. לאחרונה אני פוגשת הרבה אנשים לחלקם פחות התחברתי,חלקם הצחיקו אותי,אחרים גרמו לי להתבלבל,כאלו שלא הפסקנו לדבר ותמיד היה מה להוסיף ועם חלקם שתקתי.
אנשים זה עם צבעוני, כ"כ שונים אחד מהשני כולם עולם שלם זה מדהים. אבל לכולם,לכולנו יש את הדבר הזה שמחבר. המשהו הזה מעבר למציאות,לחיים על אותה פלנטה מעבר לפסיכולוגיה,לגוף ולמחשבות.
הנפש הזאת שמובילה אותנו שכל הזמן בחיפוש,המועקות שנוטות לבוא לבקר הבדידות האין סופית שמכרסמת וברגעים הבודדים האלה שנצרנו עמוק בתוך הלב כשראו אותנו ולרגע לא הרגשנו לבד. פה בדיוק במקום הזה אנחנו דומים.
אני פה בחדר שלי ,בבית שלי שיצרתי בעצמי וקצת בעזרת הוריי ולראשונה אני מרגישה מוגנת בין הקירות שעוטפות אותי וזה הרגשה לא מובנת לי מאליו בכלל.כי נדדתי בין כ"כ הרבה מקומות,שותפים,בני זוג. ועכשיו אני פה לבד והיום אני לא מרגישה לבד,מחובקת עם עצמי,נעה ברצב המחשבות ואפילו לא משתדלת לא להבלע בחורים השחורים שתמיד שם לא זזים , תקועים מחכים בעקשנות לרגע של חוסר ריכוז...
כל היום היום הייתי מאוהבת,בכל אדם שפגשתי. במוכר בבוקר כשקניתי חלב,בכל אדם שעבדתי מולו,כל אינטרקציה הייתה נעימה כ"כ. בא לי לחמוד את היום הזה ולא לתת לו ללכת והנה אני מסרבת ללכת לישון למרות גופי העייף.
והנה גם היום ביום היפה הזה אני רוצה לחלוק אותו עם המשהו שלי ולשתף אותו באושר הקטן שלי. הריי אם אין לידך משהו בהצלחות והכשלנות שלך זה כאילו לא זה לא קרה. אם כואב לי ואף אחד לא יודע את זה זה כאילו לא כאב לי...
בקיצור אז היום אני חולקת פה ונוצרת כך את יומי...