התבוננות

אני מתבוננת במציאות ורואה אותה מהולה רק דרכי.
אני רוצה לראות את המציאות כפי שהיא מבלי לכרוך סביבה תוויות, דיעות.
לקבל את המציאות כפי שהיא להיות פשוט להיות.
אני רוצה לנשום לרווחה וללמוד לא להזדהות עם עצמי יתר על המידה.
לפעמים נראה לי שאנחנו תוצר של אסוציאציות, הרגלי חשיבה ודפוסי התנהגות כאילו המח התרגל/תוכנת לפעול בצורה מסויימת. המחשבה מתעבה ופועלת מבלי לשאול אותנו בכלל האם עכשיו זה לגיטימי.

בא לי סקס היום, סקס חזק חודני שמעיף את הנשמה.
בא לי סקס שבו ארגיש זונה, שיפשקו לי את הרגליים בכח ויחדרו אליי מבלי שאני רטובה,
שלא יתחשבו בי היום, שארגיש רק גוף בלי אישיות, בלי מחשבות, בלי חפירות ועם הרבה שקט.
בא לי לא להספיק לחשוב וכבר יעיפו אותי לתנוחה אחרת, שיחדרו אלי מאחורה ומקדימה בבת אחת,
שברגע שישמעו את המחשבות שלי יעיפו לי סטירה ואם אמשיך לחשוב יסובבו אותי על הרבה ויצליפו בי ככ חזק,
שלא אוכל לשמוע את עצמי רק את השוט בקצב מדויק ולא משתנה.
שיערסלו לי את הנשמה, ואני אהיה במדיטציה בשלווה.

גלים ארוכים, יפים נעים להם בתוכי ומציפים מהקרקעית המון זכרונות ישנים, זכרונות שישנו שינת דובים ועכשיו הם מתעתעים בי, מחזירים אותי לעבר שנראה פתאום יפה, עמוק ונוגע.

שתיקות שהיו חזקות, אנשים עם עיניים סוחפות, נגיעות בגוף, בלב.

וריח חריף ששורף באף.

אני מלאה ברומנטיקה מהולה בגעגוע. אני רוצה הביתה, אני רוצה הביתה אליי.

כ"כ התגעגעתי לכתוב כאן, התגעגעתי לתגובות החמות ובעיקר התגעגתי לכתוב בכנות.
כבר הרבה זמן שאני לא כותבת בכנות, והאמת שכל מה שאני כן כותבת בבלוגים אחרים, אני מכריחה את עצמי לכתוב. אין לי מוזה בשיט וגם אם אני מנסה נטו לכתוב את התחושות שלי אני לא מצליחה לשקף אותם נקי. ולמה? נראה לי כי התחלתי ללמוד כתיבה יוצרת, אז כל דבר שאני כותבת אני אוטומטית מבקרת ובעקבות זה משהו בי נחסם ומוציא את הכיף והפורקן שבדבר.
אז מה עובר עלי בימים אלו?
אני לחוצה תחת ותחת בהחלט מקום מסריח בעיקר אם לא מנקים אותו ואני ממש לא מצליחה לנקות את החרה 😄
מכירים את התקופות האלה שאתם מרגישים שכ"כ זזתם מהמקום שבו הייתם, ולמדתם מלא דברים בקיצור עשיתם כלשהו שינוי ואז ברגע האמת אתם כאילו חוזרים אחורה למקום המעפן הזה וכל מה שלמדתם יורד לטימיון, אז זה מה שקורה לי עכשיו.
מעבר לזה שאני נמצאת בקשר כבר שנה + וזה קשר טוב, יש המון, אהבה, תקשורת, חום וכולי.. אך דבר אחד מאוד מהותי חסר לי. תמיד כשאני נמצאת בחולשה שלי, וקשה לי עם עצמי, אני עמוסה ובעצמי לא יכולה לסבול את עצמי הדבר שאני הכי רוצה\צריכה זה שתהיה לי את הנישה שלי רק להניח עליה את הראש, מבלי שיבקרו אותי, ינתחו, יתנו לי פתרונות פרקטיים רק שיהיו שם בשבילי ויעטפו אותי באהבה. אז אצלי בקשר זה קורה הפוך זוגתי לא מסוגלת לסבול אותי כשאני חלשה ונידי. כשאני חלשה ונידי היא נהפכת להיות קשוחה וגורמת לי להרגיש רע עם זה שאני מרגישה רע וזה כמובן גורם לי להרגיש עוד יותר תחת, שהנה במקומות החשוכים שלי שאני עצמי לא אוהבת גם אף אחד אחר לא. ואין לי מספיק אנרגיות להתעסק גם עם זה. בקיצור מן מעגל קסמים מעפן.
שיהיה לכולם ערב מחוייך וכרגיל כיף לי לכתוב, ובעיקר פה!

אני באוטובוס בדרך לעבודה, ואני מוקפת זקנים. כל האוטובוס נפוצץ בהם. אני שומעת את חריקות השיניים שלהם מרעידות הלסת. אני שומעת את העצמות שלהם מרעישות, והסידן שלהם מתפוגג. מגה גלופלקה, מגה גלופלקס. הפצעים על הפנים והגוף שלהם אוכלים אותם, המוות אוכל אותם. אני רוצה לשאול אותם שאלות. איך זה להיות כ'כ קרוב לחור השחור שעומד לבלוע אותם? האם הם פוחדים? איך העבירו את החיים? האם הם שלמים ומאושרים? והאם המח שלהם קודח? ואם קודח אז שה על מוות או החיים?
אני לא רוצה לראות אותם. אני עוצמת עיינים אך הם לא נעלמים! הם כולם עירומים עומדים סביבי ואני על ארבע, נובחת ומבקשת רחמים. הם מוציאים את השיניים התותבות ומורים לי למצוץ אותם, לנקות אותם, ללקק כמו כלבה טובה. ואני עושה את זה ואת האוכל שנתקע שם אני בולעת. כולי גועל ואושר שאולי לקראת הסוף שלהם אול לשמח אותם.
אני מסתכלת על הבייצים שלהם והן ארוכות וריקות. גם הן כבר מתות לא יכולות להזרים חיים, ושה דווקא מוצא חן בעייני. איכשהו אני מרגישה מוגנת. הם כולם מתקרבים אלי ומתחילים לנופף בבייצים שלהם בפנים שלי, הן חצי מרביצות לי, חצי מלטפות. אני מנדה לתפוס אותן למצוץ אותן, לתת להן קצת חיים..

בבית הקברות שלי,יש לי כמה קברים שבהם קברתי גם חלק מהאנשים. אך בעיקר קברתי שם רעשים.
לפעמים בליל כל הקדושים הרעשים שלי נובחים ומייללים. מתלבשים בצורות של שלדים ופשוט בחוצפתם נכנסים לי לחיים.
לפעמים אני בעצמי הייתי הולכת לבית הקברות שלי ומחטטת בקברים. לחלק מהקברים שמתי מצבות עם שמות. לאחד קראתי אהבה. ועוד אחד פחד במה,לאחד אמא ואבא. ויש גם קבר שקוראים לו אנשים.
לחלקם לא נתתי שמות ברורים כי ברגע שהרעשים הופיעו כבר מתוך הרגל קברתי אותם באדמה.
בליל כל הקדושים האחרון הם כולם השתוללו וגם החצופים השתכרו! והיה לי רעש שלם בראש,לא הצלחתי להתרכז וגם לא להבין בדיוק מה הם אומרים. כי לכל אחד יש דיעה מאוד נחרצת ותקיפה וכל אחד רוצה להישמע והכל נשמע בלה בלה בלה
לפני בערך כשבוע אספתי את עצמי והחלטתי שהיום אני עושה להם ישיבה כי אני הבוס אלא מה. עשיתי מצגת ארגנתי דברים והתחלתי להתקדם על השביל עם הפרחים. בדרך התרגשתי וגם מאוד חששתי אך לא ויתרתי.
נתדהמתי למראות עיניי והבנתי שגם בלי שאני יודעתהם יוצאים להם ומטיילים. מטפחים את הטריטורי,מסדרים את הסלעים,משקים את הגינה וממש ממש חיים ולא מתים.
התקדמתי לעבר האנטדרטה שהם הקימו לכבודי,חשבתי טוב טוב איך לפתוח את השיחה כי האווירה הייתה קצת מיסטית ואולי אני צריכה לפתוח בהמנון או תפילה. בסוף בחרתי בשיטה הפשוטה אדבר אליהם כאילו הם אנשים רגילים ופצחתי בקריאה : שלום לכם רעשים, באתי להתעמת איתכם סופית בואו ונגיע לשלווה כי שם חבוי האושר והקבלה. הם התחילו להתאסף בצורתם הבוטה וכל אחד מהם היה לקריקטורה שלמה. 'פחד במה' ממש נכנס לחרדה, החל לפרפר וחזר על עצמו רק אל תכריחי אותי לעלות על הבמה! ניסיתי להרגיעו הרי בכל זאת הוא סוג של ילד קטן שלי. בסוף כולם חיבקו אותו והוא קצת נרגע. אך באותו רגע ממש 'החשדן' יצא והחל לתקוף אותי למה באתי? ומה אני רוצה? וטען שאני פה רק על מנת לפגוע בו. לאט לאט החלה אנדרלמוסיה שלמה. בכי ,הסטריה וצרחות.. הם התאגדו סביבי וכל אחד אמר משהו, ולא נתן לי לא לדבר ולא להתקרב. ובסוף ממש התקפלתי התחלתי לבכות ושוב פעם ברחתי.

אני מושכת ביד שמאל למעלה את הפטמה,היא נמתחת. ביד השנייה אני מחזיקה מספריים. אין חיבור בין מעשי לבין רצונותיי. אני יודעת מה אני עומדת לעשות. הלב מאיץ את אותותיו. יד ימין מתקרבת לפטמה הפה שלי נפתח לקבל את הכאב ואני גוזרת אותה. זה כואב בראש אבל לא בגוף. אין דם. אני ממששת את הבשר הרך הזה בוחנת את המרקם המוזר הזה וזה מזכיר לי חלק מאיבר מין. והפטמה גדלה לי מחדש, צומחת כמו לטאה שחתכו לה את הזנב. אני גוזרת אותה שוב והיא שוב גדלה וכל פעם מחדש זעזוע עובר לי בכל הגוף.
אני מתעוררת, החלחלה לצידי כמו חברת אמת שמוכיחה שזה אכן קרה. הקירות עדיין אותם קירות . הרצפה לא נעה כמו שציפיתי. המאוורר חורק את שריקתו הרגילה. רוני עדיין לידי ישנה כמו תינוקת. נשימתה רצופה כאילו בוגדת בי ברוגע הזה שלה. רוני אני שואלת והיא זזה קצת,תחבקי אותי אני מבקשת היא פורשת את הידיים שלה ומפנה לי מקום בין זרועותיה. אני נצמדת בכל הכוח.

הנה אני מתקרבת. סופגת את הדרך, מסניפה את הריח והוא מוכר. ריח הגשם שהרטיב את הענפים, הדשא לח ויש רעש, מקלות עץ נסדקות תחת רגליי, ההליכה שלי איטית.
אני מסתכלת לצדדים, מצלמת עם עיני. לנצור עוד, לספוג את הכול.
כשאני באה לפה אני משחקת עם עצמי משחק. מתחילה לדמיין מה יש מאחורי השיחים כששדה הראייה שלי מוגבל. בקתה מעץ ובה גרה משפחת זאבים מדברים, הם משפחה אמיתית כזאת שיש רק בפרסומות. הבן הבכור והאב יוצאים בערב לצוד, האם מארגנת את הבית. האחות הבינונית היא המרדנית במשפחה, היא שומרת אמנם על אחיה הקטן אך עושה את המינימום. מידי לילה מתגנבת להיפגש עם האריה הנסיך. היא מסרקת עבורו את פרוותה שתמיד מול שלו נראית דהויה ולא נפוחה. פעם היא התגנבה לעיר בני האדם והצליחה לחדור לחנות ולגנוב לעצמה סיליקון שמעניק לפרוותה ברק טבעי, כמו שראתה בפרסומת. וכך הם מנהלים רומן חשאי, כי אם מישהו ידע, יכולים להרוג אותם. תמיד כשהוא מחמיא לה על פרוותה, היא זוהרת כולה ומייללת לכבודו את ייללת הזאב. בעיר, בני אדם לא מבינים, הירח עוד לא מלא, איך זה שיש יללות?
וכך אני הולכת ומדמיינת סיפורים שונים ומשונים, זה זמן איכות שלי .
ביום הזה אני מתנתקת מהמציאות ומעניקה לעצמי שקט.
היער שלי השתנה, השיחים יותר גבוהים משנה שעברה, על חלקם יש פירות יער שונים שעוד לא ראיתי. מרגשת אותי המחשבה של מה יקרה אם אטעם מהפירות? אולי הם רעילים ואני אמות, אולי הפירות מכושפים ואז יהיו לי כוחות על של מכשפות.
מתקרבת, מאיצה את צעדי, הלב פועם חזק מהתרגשות עם פגישת קרחת היער שלי. אני מפלסת את דרכי בין השיחים, הענפים שורטים מעט את ידיי וכתפיי. לא אכפת לי, אני לא נזהרת אני ממהרת למקום שהוא רק שלי, למקום הסודי שלי.
אני נעמדת, אני כבר רואה את הקרחת שלי, עוד צעד אחד ואני שם.
אני רצה אל האמצע פורשת ידיים ומסתובבת, עד שהראש מסתחרר, אני נופלת, מתנשפת, שואפת את האוויר, עוד שאיפה. אני מתקמצנת על כל דקת אוויר שיש לי כאן, כמה שיותר למלא את הבור.
השמים אפורים, ריקים וחלולים, אני מרגישה הזדהות איתם, אנחנו מאותה משפחה, הם אפורים עכשיו. עצב עולה בי כי אני אפורה כל הזמן, והם תכף ישתנו כששמש תשטוף אותם. לי יש רגעי שמש ששוטפת אותי, אבל לעיתים נדירות, לרוב אני שוכחת שהיא באה לבקר ונופלת לאפרוריות שלי.
אני אוהבת את השקט הזה, כאילו העולם לא קיים, אין מרדף, רק את הטבע, העולם האמיתי, חי, נצחי, שלא משנה מה קורה בפלנטה, הוא קיים, יש לו את כוח האינרציה שלו. אנשים מתחתנים, מתגרשים, מחפשים, מוצאים, מאבדים, והוא תמיד קיים..
אני משתדלת להגיע לפה כל שנה, לפעמים זה לא מתאפשר, בעיקר כי אני מהאנשים שממהרים לעבודה, אחרי העבודה, בדרך לפגישה, בדרך לאנשהו. ובד"כ מפספסת את הדרך עצמה.
אני מתחילה להיעלם ולהיספג אל שירת הטבע, אני הופכת לחלק ממשהו. אני מתמזגת, אין לי כאן גוף, צורה, מין. פה אני יכולה להיחשף. פה אני עצמי פתוחה ופעורה. בשקט.