אני באוטובוס בדרך לעבודה, ואני מוקפת זקנים. כל האוטובוס נפוצץ בהם. אני שומעת את חריקות השיניים שלהם מרעידות הלסת. אני שומעת את העצמות שלהם מרעישות, והסידן שלהם מתפוגג. מגה גלופלקה, מגה גלופלקס. הפצעים על הפנים והגוף שלהם אוכלים אותם, המוות אוכל אותם. אני רוצה לשאול אותם שאלות. איך זה להיות כ'כ קרוב לחור השחור שעומד לבלוע אותם? האם הם פוחדים? איך העבירו את החיים? האם הם שלמים ומאושרים? והאם המח שלהם קודח? ואם קודח אז שה על מוות או החיים?
אני לא רוצה לראות אותם. אני עוצמת עיינים אך הם לא נעלמים! הם כולם עירומים עומדים סביבי ואני על ארבע, נובחת ומבקשת רחמים. הם מוציאים את השיניים התותבות ומורים לי למצוץ אותם, לנקות אותם, ללקק כמו כלבה טובה. ואני עושה את זה ואת האוכל שנתקע שם אני בולעת. כולי גועל ואושר שאולי לקראת הסוף שלהם אול לשמח אותם.
אני מסתכלת על הבייצים שלהם והן ארוכות וריקות. גם הן כבר מתות לא יכולות להזרים חיים, ושה דווקא מוצא חן בעייני. איכשהו אני מרגישה מוגנת. הם כולם מתקרבים אלי ומתחילים לנופף בבייצים שלהם בפנים שלי, הן חצי מרביצות לי, חצי מלטפות. אני מנדה לתפוס אותן למצוץ אותן, לתת להן קצת חיים..
לפני 14 שנים. 8 באוגוסט 2010 בשעה 11:02
