התבוננות

הנה אני מתקרבת. סופגת את הדרך, מסניפה את הריח והוא מוכר. ריח הגשם שהרטיב את הענפים, הדשא לח ויש רעש, מקלות עץ נסדקות תחת רגליי, ההליכה שלי איטית.
אני מסתכלת לצדדים, מצלמת עם עיני. לנצור עוד, לספוג את הכול.
כשאני באה לפה אני משחקת עם עצמי משחק. מתחילה לדמיין מה יש מאחורי השיחים כששדה הראייה שלי מוגבל. בקתה מעץ ובה גרה משפחת זאבים מדברים, הם משפחה אמיתית כזאת שיש רק בפרסומות. הבן הבכור והאב יוצאים בערב לצוד, האם מארגנת את הבית. האחות הבינונית היא המרדנית במשפחה, היא שומרת אמנם על אחיה הקטן אך עושה את המינימום. מידי לילה מתגנבת להיפגש עם האריה הנסיך. היא מסרקת עבורו את פרוותה שתמיד מול שלו נראית דהויה ולא נפוחה. פעם היא התגנבה לעיר בני האדם והצליחה לחדור לחנות ולגנוב לעצמה סיליקון שמעניק לפרוותה ברק טבעי, כמו שראתה בפרסומת. וכך הם מנהלים רומן חשאי, כי אם מישהו ידע, יכולים להרוג אותם. תמיד כשהוא מחמיא לה על פרוותה, היא זוהרת כולה ומייללת לכבודו את ייללת הזאב. בעיר, בני אדם לא מבינים, הירח עוד לא מלא, איך זה שיש יללות?
וכך אני הולכת ומדמיינת סיפורים שונים ומשונים, זה זמן איכות שלי .
ביום הזה אני מתנתקת מהמציאות ומעניקה לעצמי שקט.
היער שלי השתנה, השיחים יותר גבוהים משנה שעברה, על חלקם יש פירות יער שונים שעוד לא ראיתי. מרגשת אותי המחשבה של מה יקרה אם אטעם מהפירות? אולי הם רעילים ואני אמות, אולי הפירות מכושפים ואז יהיו לי כוחות על של מכשפות.
מתקרבת, מאיצה את צעדי, הלב פועם חזק מהתרגשות עם פגישת קרחת היער שלי. אני מפלסת את דרכי בין השיחים, הענפים שורטים מעט את ידיי וכתפיי. לא אכפת לי, אני לא נזהרת אני ממהרת למקום שהוא רק שלי, למקום הסודי שלי.
אני נעמדת, אני כבר רואה את הקרחת שלי, עוד צעד אחד ואני שם.
אני רצה אל האמצע פורשת ידיים ומסתובבת, עד שהראש מסתחרר, אני נופלת, מתנשפת, שואפת את האוויר, עוד שאיפה. אני מתקמצנת על כל דקת אוויר שיש לי כאן, כמה שיותר למלא את הבור.
השמים אפורים, ריקים וחלולים, אני מרגישה הזדהות איתם, אנחנו מאותה משפחה, הם אפורים עכשיו. עצב עולה בי כי אני אפורה כל הזמן, והם תכף ישתנו כששמש תשטוף אותם. לי יש רגעי שמש ששוטפת אותי, אבל לעיתים נדירות, לרוב אני שוכחת שהיא באה לבקר ונופלת לאפרוריות שלי.
אני אוהבת את השקט הזה, כאילו העולם לא קיים, אין מרדף, רק את הטבע, העולם האמיתי, חי, נצחי, שלא משנה מה קורה בפלנטה, הוא קיים, יש לו את כוח האינרציה שלו. אנשים מתחתנים, מתגרשים, מחפשים, מוצאים, מאבדים, והוא תמיד קיים..
אני משתדלת להגיע לפה כל שנה, לפעמים זה לא מתאפשר, בעיקר כי אני מהאנשים שממהרים לעבודה, אחרי העבודה, בדרך לפגישה, בדרך לאנשהו. ובד"כ מפספסת את הדרך עצמה.
אני מתחילה להיעלם ולהיספג אל שירת הטבע, אני הופכת לחלק ממשהו. אני מתמזגת, אין לי כאן גוף, צורה, מין. פה אני יכולה להיחשף. פה אני עצמי פתוחה ופעורה. בשקט.