התבוננות

אני מרחפת על גבול השמים והאדמה. מתבוננת ארצה ,מתבוננת לרוח ולעננים.
בינתיים מתפנקת נוגסת בעננים כאילו היו צמר גפן. משתעשעת בבועות מלאות הפנטזיות לעתיד הרחוק וגם הקרוב. זה נעים לא נעים לא להיות פה. לחיות את החלומות. להתרפק על העבר.
זה נורא לא מחייב את ההווה. תמיד יש לך תירוץ לא להתחיל משהו כי הרי נכשלת בעבר. זה כמו להסתתר ולחיות את אשר יכול היה להיות. כל סיטואציה שבה אתה נתקל אתה מעוות בשל חוויות שעברת..ובסוף מה שקורה זה שמתוך הרגל לא לחיות את המתרחש אתה כבר פוחד.
נראה לי שאני כבר פוחדת.
ישבתי עם חברה שלי. היא אמרה לי שהפחד שלי הוא בעצם תירוץ בלא לעשות דבר. ולא משנה מה אני רוצה או על מה אני חולמת אינני מגשימה דבר בשל אותו פחד.
הרגשתי עקיצה בלב. זה באמת נכון.
אני מונעת מעצמי דברים בשל חוויות שחוויתי. ובזמן אמת אני מרחפת בעננים של חלומות לעתיד. אז שאלתי אותה מה אעשה? היא ענתה: שאתחיל לחיות כאן ועכשיו ולא בעבר שאותו אני סוחבת. ולא בחלומות על העתיד שאין בהם שום קשר למתרחש עכשיו.
בעבודה פגשתי בחורה שיש לה קעקוע על הזרוע עם האות בי באנגלית. שאלתי למה הכוונה? היא ענתה שהמשמעות זה להיות. להיות כאן ועכשיו. להבין שהמחשבות שלנו באנדרלמוסיה טוטאלית ומונעות מאיתנו לחיות את מה שיש מולנו. וזה יוצר תסכול וחוסר סיפוק. כי הרי כשאתה לא חי ולא מקבל את המציאות, אתה תמיד תהיה מתוסכל ממנה.
זה איכה בי חזק.
חזרתי הביתה והתחבקתי עם בן זוגי. ופתאום ראיתי את זה קורה. המחשבות שלי פשוט השתלטו עלי. הם התחלקו לשתיים. חלק מהמחשבות ראו את העתיד החתונה,ילדים בית... והחלק הגרוע יותר זה שחשבתי שאולי אני מחבקת חזק מידי. ועכשיו הוא ירגיש שאני יותר מידי אוהבת. וזה ירחיק אותו או אולי הוא "יתפוס עלי טרמפ " . ובאמת הצלחתי להתבונן במחשבות. אספתי אותם וזרקתי לפח. פשוט הייתי והתרכזתי במתרחש. זה סוג של מדיטציה. חיבקתי איך שרציתי, הרגשתי אותנו הכי קרובים שיש ונהנתי מהתחככות של גוף לגוף. זה היה כאילו הרגשתי זאת לראשונה. זה היה מדהים, פשוט ואושר שטף אותי.
והבנתי ששם חבוי האושר. פשוט להיות. לקבל ולתת מבלי לבוא טעות מהעבר. ומבלי לדמיין את העתיד. לחיות את הדברים כמו שהם.
אז היום אני מרוקנת את הכיסים מזיכרונות עבר. מתנתקת מהסיפור האישי שלי ולא נותנת לו יותר להשפיע על ההווה. מנסה בכל הכוח לתפוס את המחשבות בזמן ולהשתחרר מהם. מנסה בכל הכוח פשוט לחיות כאן ועכשיו.
וההרגשה הרבה יותר קלה

לימודים,נישואים,הריונות,ילדים,משכנתא,כסף,טיול. כל הדברים הללו מטרידים את מנוחתי ולא נותנים לי לישון.
יום שבת הייתי אצל חברה שילדה. שיש לה בעל,משכנתא,תואר,מכונית... ואני מרגישה מפגרת אי שם מאחורה. רק בתחילת דרכי ומודה לאלוהים שסוף סוף החלטתי מה אני רוצה ללמוד.
אין לי חסכונות. אז איך אקח משכנתא? אין לי בעל וגם לא יהיה. יש לי בת זוג. ומה אם הילד שלי ירצה אבא? (ראיתי את התוכנית היום בערוץ 2 על ילדי בנק הזרע).
הזמן מכרסם לי את ההווה. קשה להתפקס כשיש כ"כ הרבה רעש מסביב. רק נכנסתי לפייס בוק על מנת לשחק בראסטוראנט סיטי וכבר נתקלתי בפרסומות של בתי ספר אחרים עם תארים אחרים והתחלתי להתבלבל. פתאום כולן יולדות וישר צצות לי מחשבות... ממממ אולי גם אני צריכה. בת זוג שלי ואני מלא מדברות לאחרונה על ילדים/נישואים/משכנתאות. ואני נגררת לשם וקשה לי להקשיב לי למה נכון לי או למה אני צריכה או רוצה עכשיו.
בקיצור רעש.
כ"כ לא פשוט להיות כאן ועכשיו ולבוא נקי לכל דבר. כל דבר נוגע.
אני זוכרת בגיל ההתבגרות הייתי מתעצבנת על עצמי שכשאני הולכת לרקוד ואני קולטת שמשהוא מסתכל עלי אני אוטומטית משנה את התנועה שלי. למשהו שנראה לי יותר יפה בעייני המתבונן.
אני לא רוצה לחיות ככה. אני לא רוצה לשנות את התנועה הטיבעית שלי בגלל כל הרעש הזה מסביב.
ואני רוצה לישון בלילות. אז שיהיה לילה טוב ונסיון ללהיות טיפה יותר בשקט וטיפה יותר יכולת להתבוננות.

אני כותבת בלי התחלה ובלי סוף. בלי פסיקים. ובלי נקודות. אין לי פואנטה. באמת שאין לי. אני בדרך לא ברורה ולתיקווה כבר אין סבלנות כמה אפשר לחכות? ולמה בעצם אני מחכה? אני מחכה כבר ללא סבלנות לשלווה הזאת הנעימה שתחבק אותי בין זרועותיה ותיתן לי נחת מעצמי. עצמי הלא שקטה,עצמי הלא שלמה,עצמי הלא בטוחה. ביטחון זה משהו כ"כ לא מוחשי כ"כ אבסטרקטי איך אני יכולה להסביר לבן אדם שנמצא מולי שהכל כ"כ מובן לו שהכל כ"כ פשוט, שמצליח לראות את הדברים בצורה צלולה או שהוא חושב שהוא מצליח זה לא משנה את העובדה שכך הוא רואה. איך אצליח להסביר לו שאני לא בטוחה שיש בי כאב כואב. למרות שבחוץ לא קורה כלום שהכל כביכול מונח בצורה נעימה,הגיונית והכל באמת בסדר. איך אסביר לו שכואב לי. כואב לי כשלא הוגן,כואב לי על האנשים שכואב להם,כואב לי כשאני רואה משהו שמנסה להצליח ולא מצליח,כואב לי על עצמי שכ"כ שופטת את עצמה, כואב לי על עצמי הלא שקטה.
לא אני לא ברחמים אני פשוט מיואשת. מיואשת מזה שאני לא סומכת על עצמי,לא סומכת על האינסטינקטים שלי שמורים לי דרך נכונה ואני מהמקום השיפחתי שלי בוחרת לעשות לי רע. אני מרגישה כ"כ חשופה,כל הבשר שלי בחוץ וכ"כ לא מוגנת. איך אני יכולה להרגיש מוגנת אם אף פעם לא הגנו עלי? הפחד הנוראי הזה להיפגע כל הזמן. אני כ:"כ שומרת על עצמי שאני בהמנעות מהחיים. איך אפשר לרצות כ"כ הרבה דברים ולא לעשות רבע כי הפחד מגביל? הפחד לעמוד שם חשופה,נקייה,לבנה ולקבל פיצוצים לבפנים. והנה אני כותבת כאן בצורה כ"כ מופשטת,כ"כ מבפנים כי הרי בחוץ לא קורה שום דבר. ואני גרה עם אישה שלא מבינה איך יכול לכאוב כשכביכול על פני השטח הכל בסדר. היא גורמת לי להרגיש משוגעת. איך מסבירים את התחושות האלה כשהם זרות למי שנמצא מולך? איך אפשר להיחשף מול משהו שאמור להיות הבן אדם הכי קרוב אליך אבל בעצם אתם כ"כ רחוקים. והעולמי הפנימי נראה לה מופרך ועיסתי. ומה זה משנה אם אני מכניסה את עצמי לתחושות האלה או שהם באמת קיימות. גם אם אני זאת שמנפחת ובעצם אני זאת שמנפחת כנראה שזה גדול ממני וכרגע אין לי שליטה.
ומה הפואנטה? אין לי.

אנחנו חויים את עצמנו כל הזמן ורק אספקטים של אנשים אחרים.

מסמנת לי לבוא אליה.
היא לא מסתירה פניי ערפד.
גופה העגול מזמין אותי
להתחכך בה.
אני ניגשת בטוחה.
מוכנה לתת לה לקחת אותי.
עייניה מחייכות אלי.
היא רוצה לבצוע
ולאחות מחדש.
אני גוהרת תחתיה .
היא נצמדת אלי מאחור.
היא לוחשת לי באוזן
מילים שאני לא מכירה,
מילים של אהבה.
היא מתערטלת מולי.
ואני מתפוגגת בתוכה.
לא רוצה עוד לנוס על נפשי.
לא רוצה לנטור עוד זכרונות עבר.
היא ננעצת בי בשינייה ומוצצת אותי חזק.
אני צורחת,מתנשפת,בוכה,
בוהה בי,בוהה בה,
נבצעת ומתאחה.

את כמו עובר קטן,
שוכבת לי בבטן.
מחוברת אלי דרך התבור.
את יונקת אותי,
אני נותנת.
מקשיבה לליבך הפועם.
הוא מעביר בי צמרמורת,
היישר מהלב אל האגן.
הוא מתחיל לנוע
בתזוזות מתגברות.
את פולטת מילים לא קשורות,
אנחות בוטות.
אני שואפת אותם.
בולעת,
מעכלת.
ונושפת אליך אהבה.

יש לי אחלה דיסק ברקע, תערובת של שירים ישראלים נעימים.
לא עשיתי הרבה היום בעיקר הטרידו מחשבות והם אשר הצליחו להגביר את דפיקות לבי לקצב לא רצוי.
משהיא שהכרתי לפני שטסתי שלמען האמת לא האמנתי שהקשר יוביל למשהו רציני. כל הזמן היינו מתווכחות והקשר מן היה כבד מידי להתחלות. ובעיקר העניין הזה של מי יבוא למי יצר תחושה שלאף אחת לא באמת בא יותר מידי לבוא. בכל אופן טסתי לי מבלי לצפות ולחשוב יותר מידי.
אך לפתע הפנטזיה כבשה אותי. הצורך הזה במשהוא שיחכה לך שיגיד שהוא אוהב ומתגעגע גבר. אז התקשרתי ועוד ועוד. והתחלתי להתאהב בה או בי או בפנטזיה אני לא יודעת. היא גורמת לי להרגיש מן פרפרים בבטן. אך האם זה אשליות?
המחסומים שהרגשתי לפני וההגנות שיצאו מולה נעלמו פתאום. אני עפה לי איתה ,עליה ,עלינו, על מה שהעתיד צופן לנו. זה אמיתי?
והיא הפתיעה אותי היא מגיעה מחרררר לניו יורק לפגוש אותי. אך אני טיפוס מצולק ומפוחד וחשדני ישר מעלה בי מחשבות של מממ... היא בטח באה כי זה הזדמנות טובה בשבילה. יש לה איפה להיות,לא צריך לשלם על מלון,משהיא שתראה לה שתיקח אותה. וחייבת לציין שאני אחלה חברה.
למה פשוט לא להנות מי זה שבן אדם קוטעה את חייו, את העבודה, את התואר, עושה מאמץ כספי על מנת לבלות איתי זמן. המחשבה היחידה שעולה לי זה שקשה לי להאמין שמשהי התאהבה בי וכן היא מוכנה לחצות יבשות על מנת לראות אותי. עצוב משהו.
האם זה טבעי ורק אני עושה אישיו וכולם היו חושבים\חושדים. ואיך פתאום שאנחנו רחוקות הכל ורוד וההתאהבות פרצה לה דווקא כך ולא ויזואלית... מממ..

מזמן לא כתבתי.
מזמן לא שרתי.
מזמן לא ראיתי.
נצח שלם ושבור.
היום הבטתי החוצה
הכל מהול בכחול.
עשרים ושש חורפים.
ובחוץ הכל מהול בכחול.

התפוח הגדול טעים טעים...

אני טסה היום לפורטו ריקו:)))
חי חי