אני כותבת בלי התחלה ובלי סוף. בלי פסיקים. ובלי נקודות. אין לי פואנטה. באמת שאין לי. אני בדרך לא ברורה ולתיקווה כבר אין סבלנות כמה אפשר לחכות? ולמה בעצם אני מחכה? אני מחכה כבר ללא סבלנות לשלווה הזאת הנעימה שתחבק אותי בין זרועותיה ותיתן לי נחת מעצמי. עצמי הלא שקטה,עצמי הלא שלמה,עצמי הלא בטוחה. ביטחון זה משהו כ"כ לא מוחשי כ"כ אבסטרקטי איך אני יכולה להסביר לבן אדם שנמצא מולי שהכל כ"כ מובן לו שהכל כ"כ פשוט, שמצליח לראות את הדברים בצורה צלולה או שהוא חושב שהוא מצליח זה לא משנה את העובדה שכך הוא רואה. איך אצליח להסביר לו שאני לא בטוחה שיש בי כאב כואב. למרות שבחוץ לא קורה כלום שהכל כביכול מונח בצורה נעימה,הגיונית והכל באמת בסדר. איך אסביר לו שכואב לי. כואב לי כשלא הוגן,כואב לי על האנשים שכואב להם,כואב לי כשאני רואה משהו שמנסה להצליח ולא מצליח,כואב לי על עצמי שכ"כ שופטת את עצמה, כואב לי על עצמי הלא שקטה.
לא אני לא ברחמים אני פשוט מיואשת. מיואשת מזה שאני לא סומכת על עצמי,לא סומכת על האינסטינקטים שלי שמורים לי דרך נכונה ואני מהמקום השיפחתי שלי בוחרת לעשות לי רע. אני מרגישה כ"כ חשופה,כל הבשר שלי בחוץ וכ"כ לא מוגנת. איך אני יכולה להרגיש מוגנת אם אף פעם לא הגנו עלי? הפחד הנוראי הזה להיפגע כל הזמן. אני כ:"כ שומרת על עצמי שאני בהמנעות מהחיים. איך אפשר לרצות כ"כ הרבה דברים ולא לעשות רבע כי הפחד מגביל? הפחד לעמוד שם חשופה,נקייה,לבנה ולקבל פיצוצים לבפנים. והנה אני כותבת כאן בצורה כ"כ מופשטת,כ"כ מבפנים כי הרי בחוץ לא קורה שום דבר. ואני גרה עם אישה שלא מבינה איך יכול לכאוב כשכביכול על פני השטח הכל בסדר. היא גורמת לי להרגיש משוגעת. איך מסבירים את התחושות האלה כשהם זרות למי שנמצא מולך? איך אפשר להיחשף מול משהו שאמור להיות הבן אדם הכי קרוב אליך אבל בעצם אתם כ"כ רחוקים. והעולמי הפנימי נראה לה מופרך ועיסתי. ומה זה משנה אם אני מכניסה את עצמי לתחושות האלה או שהם באמת קיימות. גם אם אני זאת שמנפחת ובעצם אני זאת שמנפחת כנראה שזה גדול ממני וכרגע אין לי שליטה.
ומה הפואנטה? אין לי.
לפני 14 שנים. 22 במרץ 2010 בשעה 14:24
