התבוננות

הכאב לועס אותי.
נוגס בלב,
עוד נגיסה במח.
אני מנסה לסרב,
אבל הוא לועס,אונס ולא מרפה.
הוא מתפשט בי.
עולה על כל תא.
אני חולה.
חולה ועצובה.

שיר ישן שכתבתי.
אולי ככה אני מחפשת ... קרבה ומסע מבלי לפחד.
לדעת שמשנמצא מולי מסוגל לשאת את הכאב,הפחדים. שמסוגל להיות שם כשאני מתפשטת מולו...

תני לי להוביל אותך בדרכי
האפלה היום ,ילדה.
תני להוביל אותך שולל
כשעינייך סגורות בסרט ילדות ישן.
תני לי לשכר את אברייך.

רק ללילה אחד תמלאי משאלותי
אהיה אדונך ואת תהיי שפחתי.
אני רוצה להכאיב לך מעט
וללגום ממך.

תני לי לקחת אותך אל כאביך
לשתות את פחדיך לשוטט בעינייך.
תני לי מבלי פחד שאנטוש
שאפקיר את כנותך.
תני לי לנשק את פצעיך.

תהי שלי,מסורה וחשופה מול אדונך.
תבכי לתוכי ילדה,תבטחי בי
תפרקי לתוכי את זעמך.

אני אאסוף אותך כמו ילדה עזובה
בין זרועותי ואלטף את פניך.
הכיל כל חלק בך. את כל העצבות בך.
אנשק אברייך אחדור לנפשך וגופך
תני לי את דמעותיך את סבלך
תני לי לקחת אותך תחת חסותי,
רק ללילה אחד שבו תהיי לגמרי שלי.

אין לי מכונת כביסה בבית. ובגלל זה אני צריכה להמתין שתהיה לי מספיק כביסה על מנת לרדת ולעשות אותה.
לפני שעברתי לת"א זה היה נראה לי כמו משהו שמגניב לעשות מן סמל לזה שסוף סוף אתה מחוץ לבית בעיר הגדולה.
לשבת לקרוא ספר,לתקשר עם אנשים מן זמן איכות כזה עם עצמך.
אך המציאות הכתה בי והראתה לי שזה לא כזה פאנן כמו שזה הצטייר בראשי. זה סיפור שלם קודם להוריד את הכביסה אח"כ להכניס אותה למכונה,להעביר אותה למכונת יבוש,לזרוק לשקית לגרור עד הבית,לפתוח אותה ולהתחיל לקפל,לגלות שלא הכל התייבש,להתחיל לתלות אותה עוד פעם ואז עוד פעם לקפל. בקיצור סיפור שלם.
ובגלל כל הפירוט הנ"ל אני משתדלת לשמור את הבגדים שלי כמה שיותר נקיים לפני שאני זורקת אותם לסל הכביסה.
ואפילו אם חברה ישנה אצלי אני מודה שאני מתקמצנת להוציא לה מגבת חדשה:)
ולא מזמן כך קרה חברתי באה לישון אצלי ושאלה מה זה הכתם האפור הזה שיש לי על המיטה. סיפרתי לה בעצב שרק היום החלפתי מצעים ואחרי בדיוק דקה נשפכה לי כל המאפרה על המיטה. אז היא אמרה נו אז מה תחליפי יא מגעילה. אמרתי לה שהמצעים נקיים חוץ מהכתם ושתעזוב אותי בשקט.
ירדנו למטה שתינו קפה וכשחזרנו חזרה גיליתי שיש לי קקי של חתולה על המיטה.... אהההההה זה מעולם לא קרה אני גרה בדירה הזאת כבר חצי שנה ותמיד אני משאירה את החלונות פתוחים ודווקא היום. חברתי נקרעה עלי מצחוק ואמרה שעכשיו אין לי ברירה ושהיקום מכריח אותי למעני... ואכן כמובן שהחלפתי אותם ונשבעתי שמעכשיו גם אם יפול לי פירור על המיטה אני אחליף מצעים לחדשים...

אני מנתקת את עצמי מהמציאות.
אני פושטת את עורי,
מורידה את המחשבות.
אין לי מין. ואני לא יודעת מאיפה באתי
ולאן אני הולכת.
אני זה,בלי הפנים.
אני זה,בלי המילים.
אני מתנתקת ומתחברת אליך.
אני גוש אנרגיה שמתמוגגת לתוך שלך.
אנחנו מתערבבים לאחד,
תערובת של תחושות
עצב,אהבה,תשוקה...
אנחנו נלעסים לעיסה
מרה,מתוקה,חמוצה...
יוצקים את עצמנו לתוך מסע
בלי שבילים,בלי גבולות.
אנחנו אחד שנע בקצב
מנגינת הנשמה.

אני חושבת על לילי שבספר "מיליון רסיסים קטנים" של ג'יימס פרי.
אני חושבת עליה וכואב לי הלב. היא דמות אמיתית שהיתה קיימת אך החליטה לשים קץ לחייה כי לא ראתה אור יותר.
אני למזלי תמיד רואה אור בקצה המנהרה. יש לי מין ביטחון פנימי כזה שהכל יהיה בסדר שאני אסתדר לא משנה מה.
וללילי שללו אותו. גנבו אותו. אין לה את הביטחון הזה.
ביטחון פנימי כ"כ קשה לטמון בעצמך כששוללים אותן ממך מהשורשים שלך,מהזיכרונות הראשונים שלך. לא נתנו לה ביטחון שישמרו עליה,שיגנו עליה שיש לה איזה חוט שקשור אל משהו או אל משהוא.
מאז שהיא נולדה היא תלושה אף אחד לא דאג לה ולא היה לו אכפת.
היא ראתה אמא שמשתמשת בהרואי ןשמוכרת את גופה לגברים. ובטח כשבכתה שכואב או עצוב לה לא שמעו אותה.
כשהגיע לגיל 13 מכרו את גופה ונפשה תמורת הרואין. וככה היא הפכה לזונה ומעולם לא התייחסו אליה בכבוד.
אמא שלה, אמא שלה, אמא שלה הדמות הראשונה שראתה אותה. היא גדלה ברחמה אותה אישה שגזלה ממנה חיוך,ביטחון, יציבות,אהבה, שגזלה ממנה את החיים. האישה הזאת מכרה אותה תמורת הרואין.
וכמובן גם לילי התחילה להשתמש. אין לה זיכרונות שפויים. הנפש שלה מלאה צלקות עוד מהבסיס. איך אפשר לסמוך על העולם כשמההתחלה לא היה לך על מי לסמוך?? לא היה לה זיכרון אחד שפוי,צלול מלא במשהו שהוא אהבה,רוך...
ירקו עליה,זיינו אותה, ישפיכו לתוכה, הרביצו לה והתייחסו אליה כאילו היא פח אשפה ציבורי. ואף אחד לא ניסה להציל אותה. אף בן זונה שדפק ילדה בת 15 שמכורה להרואין לא ניסה להציל אותה.
הבן אדם היחיד שבגיל כבר יותר מאוחר ניסה אך כנראה מאוחר מדי היתה סבתא שלה שנתנה ללילי תיקווה וקצת חופש מחייה המשועבדים.
היא הלכה למרכז גמילה והיא ניסתה באמת ניסתה. אני המומה מזה שהיא ניסתה לתת לעצמה עוד הזדמנות איכשהו להאמין שיכול להיות בסדר, שיכול להיות אחרת, שיכולים לאהוב אותה,שהיא ראויה לאהבה.
ואז סבתא שלה חלתה בסרטן ומתה. כנראה היא לא יכלה יותר והתאבדה.
וכואב לי. אני כותבת וכואב לי. כואב לי אליה.אני לא מבינה איך מצב כזה קרה. ועל מה היא נענשת? אני רוצה לעטוף את הילדה הזאת. רוצה לתת לה קצת שקט,קצת ביטחון,אהבה,לחבק אותה.
להגיד לה שהיא לא דפוקה שהיא לא אשמה שכך קרה לה. להגיד לה שהיא ראויה לחיים ולא למוות.
תודה אלוהים שיש לי משפחה,חברים, שאני מתפרנסת ויש לי בית. ועם כל הדפיקויות שלי כן שומרים עלי,מעניקים לי אהבה. ויש לי עם מי לדבר ושמקשיבים לי. כי לא זה לא מובן מאליו. לנו זה נראה רגיל אך יש אנשים שאין להם את זה.
כואב לי עלי על הריכוז העצמי הגבוה על זה שלצערי אני לא רואה את זה כל יום, על זה שבגלל הריכוז העצמי אני שוכחת שהכל באמת טוב ושום דבר לא חסר לי ושאני בסדר,אני באמת בסדר.
ותודה תודה על הכל. תודה למשפחה,לחברים,תודה לכל מי שהיה ולו לרגע אחד בלבד.

אני מכורה כבר כמה חודשים (אני משקרת-נטייה של מכורים) אולי בעצם כמה שנים.
מכורה לחוסר שגרה,לחרא אוכל,לאנשים מכורים,ללכת לישון ב-5 בבוקר ולקום שעה לפני העבודה.
מכורה לקשרים לא בריאים,לאקשן. מכורה לסיגריות. מכורה לסטואציות הזויות...
והרשימה יכולה להמשיך עוד ועוד...
וזה מחלה חשוכת מרפא וזה מפחיד אותי כי אני באמת רוצה להפסיק לנהל את החיים שלי ככה אבל אני מכורה
זה חזק ממני, גדול ממני. אני משתוקקת לשגרה אני יודעת שזה מה שישמור עלי שפויה.
וכן זה כמו סמים,כמו אלכוהול. אתה יודע שזה פוגם את חייך ואתה ממשיך לעשות את זה לעצמך.
היום אני כועסת על זה שאני מודעת ושמה זין ענק על זה.
כן הרבה אולי יגידו ששגרה זה משעמם,אך בשבילי זה עקביות זה מעניק לי יציבות וביטחון.
כשהדברים מוכרים וידועים מראש הם מעניקים תחושה של שליטה,שייכות ומסגרת יציבה.
וככה אני צריכה. ושם בתוך השגרה נמצאת לדעתי גם השלווה.

מאחלת שנה טובה של הגשמה עצמית.
מאחלת לא לפחד לדרוך על שום דרך וללכת בה באמונה,
שמשקורה קורה כי אנו מושכים אל עצמנו בדיוק את מה שאנו צריכים על מנת להתפתח ולהתרחב.
מאחלת להתעורר בבוקר ולומר תודה.
להרגיש שלמות ונכונות עם החיים.
ששום דבר חיצוני לא יערער את הבפנים רק יחזק.
מאחלת לא לוותר לעצמך ולצעוד עם ראש מורם אל הדברים שקשים יותר.
לספוג כמה שיותר מהחיים ולחייך הרבה.
מאחלת להרגיש טוב ולסמוך על העולם ועל עצמך.
שנה טובה:)

אגו לפעמים זה מגן עלינו,
לפעמים הוא מנהל אותנו,
אולי הרבה הוא מנהל אותנו.
בכולנו יש אחד כזה מנאיק יושב שם ובוהה.
וברגע שמתעורר הפחד הוא נעמד בגאווה ומתחיל לתעתע את האמת.
האגו הזה הוא אדיר והוא בן זונה הוא חכם החרא הוא יודע בדיוק מתי לצוץ.
לפעמים אני מודה לאלוהים שהוא קיים כי כן הוא מגן עלי ,לפעמים בא לי להילחם בו ואני נלחמת הכי חזק שאני יכולה.
לפעמים אני גם מצליחה להביס אותו.

אימפולסיבייות, אצלי האסוציאציה שמתעוררת זה ההתמכרות לדרמות.
כשהכל טוב ורגוע ושליו ושום דבר קיצוני לא מתרחש (השיגרה) מתעוררת לה האימפולסיביות יצרית וחזירה.
ובא לה בכיף משום להתקרצף בבוץ ממממ... מה פתאום הכל יותר מדיי רגוע? מה קורה פה? אם שום דבר לא קורה =משעמם לי.
ופה נופלים. חסר משהו לוריד ומתחילים לחפש משהו, שיקרה כבר. אני שונאת את עצמי על כך ולא אוהבת אנשים כאלה כי כן זה משקף לי את עצמי. אני שונאת מכורים כי אני כ"כ מכורה לדרמות. אך לצערי תמיד נמשכת לאנשים שדומים לי ולאנשי דרמה . ואני רוצה לחיות בשקט ושלווה. ולמה לחפש פאקינג דרמות כשטוב לך?
למה אנחנו אף פעם לא מסתפקים במה שיש?

היום המחשבות אכזריות במיוחד.
היום המחשבות על בחירות נכונות או נכונות פחות.
היום אני לא מרוכזת.
היום אני נשלטת ע"י המחשבות שמטיסות אותי למקומות לא רצויים.
היום אני לא מצליחה להתבונן אלא מצליחה להיבלע.
אני נבלעת לתוך הקיבה,מעכלת,מפרקת את המחשבה ומשתדלת לספוג רק את המחשבות שלהם אני זקוקה.
מנסה להיפטר מאמוציות מיותרות ולהיות אובייקטיבית,לא תמיד זה פשוט.
היום זה לא פשוט.

כשאני איתך אני מגלה ילדה קטנה, זונה גדולה.

לפעמים בא לי לצרוח עד שהחלונות יתנפצו.

לפעמים בא לי לברוח ממך, כדי שלא אגלה עוד את עצמי.

לפעמים אני רוצה שפשוט תהרגי אותי מכאב, כדי שלא יכאב לי בפנים יותר.

אני תוהה אם הכול נע בקצב שלך או שלי, או שאנחנו מנגנות באותה מנגינה והקצב פשוט נכתב מעצמו.

אנחנו חוזרות ביחד אל העבר, מפנטזות את העתיד וקיימות בהווה.

אני אוהבת להיות איתך. בעיקר כשאת מצליחה לעטוף את הילדה שבי והכי כשאת מזיינת את הזונה שבי, וכשאת מלטפת ומאלפת את הכלבה שבי.

לא חשבתי שאוכל להוציא מהפה שלי ולחוש בתחושות שבי, את השייכות שקיימת בי מהרגע הראשון בו לקחת אותי.

את לוקחת אותי לטיולים אל זיכרונות אבודים ששכחתי בהם את עצמי בדרך. מכירה לי את עצמי למקומות שעוד לא העזתי להגיע אליהם.

לפעמים בא לי לצעוק מאושר וכשאת רואה את זה, אני מרגישה שאת צוללת לתוכי ושוחה איתי, ביחד.

כן אני שלך וכשאני אתך, אני גם כ"כ שלי.

את מקשיבה לרחשי נשמתי ולמחשבות שמתרוצצות בי בלי סדר, קולטת אותם ומשקפת לי במראה ברורה.

תודה על האמת שאת נותנת לי.