התבוננות

אני חושבת על לילי שבספר "מיליון רסיסים קטנים" של ג'יימס פרי.
אני חושבת עליה וכואב לי הלב. היא דמות אמיתית שהיתה קיימת אך החליטה לשים קץ לחייה כי לא ראתה אור יותר.
אני למזלי תמיד רואה אור בקצה המנהרה. יש לי מין ביטחון פנימי כזה שהכל יהיה בסדר שאני אסתדר לא משנה מה.
וללילי שללו אותו. גנבו אותו. אין לה את הביטחון הזה.
ביטחון פנימי כ"כ קשה לטמון בעצמך כששוללים אותן ממך מהשורשים שלך,מהזיכרונות הראשונים שלך. לא נתנו לה ביטחון שישמרו עליה,שיגנו עליה שיש לה איזה חוט שקשור אל משהו או אל משהוא.
מאז שהיא נולדה היא תלושה אף אחד לא דאג לה ולא היה לו אכפת.
היא ראתה אמא שמשתמשת בהרואי ןשמוכרת את גופה לגברים. ובטח כשבכתה שכואב או עצוב לה לא שמעו אותה.
כשהגיע לגיל 13 מכרו את גופה ונפשה תמורת הרואין. וככה היא הפכה לזונה ומעולם לא התייחסו אליה בכבוד.
אמא שלה, אמא שלה, אמא שלה הדמות הראשונה שראתה אותה. היא גדלה ברחמה אותה אישה שגזלה ממנה חיוך,ביטחון, יציבות,אהבה, שגזלה ממנה את החיים. האישה הזאת מכרה אותה תמורת הרואין.
וכמובן גם לילי התחילה להשתמש. אין לה זיכרונות שפויים. הנפש שלה מלאה צלקות עוד מהבסיס. איך אפשר לסמוך על העולם כשמההתחלה לא היה לך על מי לסמוך?? לא היה לה זיכרון אחד שפוי,צלול מלא במשהו שהוא אהבה,רוך...
ירקו עליה,זיינו אותה, ישפיכו לתוכה, הרביצו לה והתייחסו אליה כאילו היא פח אשפה ציבורי. ואף אחד לא ניסה להציל אותה. אף בן זונה שדפק ילדה בת 15 שמכורה להרואין לא ניסה להציל אותה.
הבן אדם היחיד שבגיל כבר יותר מאוחר ניסה אך כנראה מאוחר מדי היתה סבתא שלה שנתנה ללילי תיקווה וקצת חופש מחייה המשועבדים.
היא הלכה למרכז גמילה והיא ניסתה באמת ניסתה. אני המומה מזה שהיא ניסתה לתת לעצמה עוד הזדמנות איכשהו להאמין שיכול להיות בסדר, שיכול להיות אחרת, שיכולים לאהוב אותה,שהיא ראויה לאהבה.
ואז סבתא שלה חלתה בסרטן ומתה. כנראה היא לא יכלה יותר והתאבדה.
וכואב לי. אני כותבת וכואב לי. כואב לי אליה.אני לא מבינה איך מצב כזה קרה. ועל מה היא נענשת? אני רוצה לעטוף את הילדה הזאת. רוצה לתת לה קצת שקט,קצת ביטחון,אהבה,לחבק אותה.
להגיד לה שהיא לא דפוקה שהיא לא אשמה שכך קרה לה. להגיד לה שהיא ראויה לחיים ולא למוות.
תודה אלוהים שיש לי משפחה,חברים, שאני מתפרנסת ויש לי בית. ועם כל הדפיקויות שלי כן שומרים עלי,מעניקים לי אהבה. ויש לי עם מי לדבר ושמקשיבים לי. כי לא זה לא מובן מאליו. לנו זה נראה רגיל אך יש אנשים שאין להם את זה.
כואב לי עלי על הריכוז העצמי הגבוה על זה שלצערי אני לא רואה את זה כל יום, על זה שבגלל הריכוז העצמי אני שוכחת שהכל באמת טוב ושום דבר לא חסר לי ושאני בסדר,אני באמת בסדר.
ותודה תודה על הכל. תודה למשפחה,לחברים,תודה לכל מי שהיה ולו לרגע אחד בלבד.