אתמול בלילה ..
כששכבתי במיטה..
בהיתי בתקרה וככה נתתי לכל התחושות..הרגשות...המחשבות והדאגות לרוץ לי בראש.
תוך כדי .. כשנזכרתי בחלומות שחלמתי בימים האחרונים ..
למשל - מישהי מאוד מוכרת כאן (שמה שמור במערכת...) נעצה לי מחטים בגב.. וזה לא משנה שזה היה מאוד נעים בחלום אולי...והסשן המאוד מגרה שהלך שם גם לא משנה בכלל.
זה העיקרון שמישהו נועץ לי מחטים \סכינים בגב .. העירה אותי בתהייה של .. מה זה אומר לעזעזל...
וכמה ימים אחר כך לחלום שחצי תקרה בבית של "חברה" שהיא כבר לא חברה ..מהעבודה.. נופלת לי ב בום על הראש ..
ולהסתובב כבר כמה ימים עם כאב ראש אמיתי..
וכל מה שעובר עליי בכלל לאחרונה..
הכל הביא אותי למסקנה.
אני נאיבית.
מאוד.
מדיי.
חייבת להתעורר ומהר...
והכי חשוב. חייבת להסתכל בראי ולאהוב מאוד את מה שיש שם מולי.
חייבת להתחיל לחשוב דברים טובים על עצמי.
מאוד רוצה להיות גאה בעצמי..
להבין שאני חכמה .. אולי לא כמו שרציתי .. אבל בהחלט לא טיפשה.
וזה מתחיל היום.
אמיצה
פשוט אני. פשוט אישה.לכולנו.
אצלי הכל שקוף.
רואים הכל כשמסתכלים עליי.
כמו המים הצלולים.. הכל נראה לעין..
אם יש לכלוך הוא בדרכ צף.. לעיתים גם שוקע.
לפעמים עכור קצת..
לפעמים כמו הים - מלוח.
לו רק יכלתי להיות פחות שקופה..שקופה מדיי.
רגעים של שמחה..
מביאים רגעים של אהבה..
שמביאים רגעים של כאב..
שמביא רגעים של רגש...
שמביא רגעים של דמעות..
שמביאות רגעים של עצב..
שמביא רגעים של ייאוש..
שמביא רגעים של פסימיות..
שמביאה רגעים של אבדן..
שמביא רגעים של אדישות..
שמביאה רגעים של קפיאות..
שמביאה רגעים של רצון..
שמביא רגעים של תקווה..
שמביאה רגעים של אופטמיות..
שמביאה רגעים של שמחה.
לחתום ב וולנטיין על הסכם גירושין...
אם זה לא היה עצוב .. כנראה הייתי צוחקת.
הוא אחד היותר חזקים שיש לנו במוזיקה הישראלית .. לפי דעתי.
ואם תקשיבו למילים .. אולי תזדהו - אני מאוד מאוד מזדהה ומחוברת לרובם.
והנה אחד האהובים עליי
הקור הזה חודר לנשמה ולעצמות ..
מתחשק לי להשאר בתוך הפוך לנצח .
שמעתי אותה..
את הילדה הקטנה ההיא .. והיא בוכה.
הרגשתי אותה ..
היא צחקה בקול.
קראתי לה..
היי . עיצרי !! חכי לי!! לאן את ממהרת..????
והיא כמו לא שמעה.. ברחה במהירות.
רצה ורצה.. צורחת לא לילדות . כן לבגרות.
אין זמן למשחקים. כולם מצפים ממנה למעשים.
היא לא תאכזב אף אחד. אסור לה.
תגדלי . היא התחננה.
תגדלי . תצמחי. תתפתחי. תתבגרי. תלמדי. תעשי. אל תתלונני.
והכי חשוב - אל תביטי לאחור.
וכמו מטה קסם.. אין זכר .
חלל גדול שחור.
לא זוכרת.
היא ילדה אישה.
0-12 נעלם לה..נמחק לה . איי שם.
לא ניסתה מעולם לחפור.
לא רצתה לנבור.
היום שמעתי אותה שוב..
הילדה ההיא... אני.
כן.. אני כזו דאגנית..
זה מטריף אותי לפעמים.. איך אני תמיד רואה שחורות.
תמיד חושבת שמשהו רע קרה..
תמיד מדמיינת כבר מה קרה ואיך...
ותמיד.. אבל תמיד .. כשמתברר לי שהכל בסדר - מרגישה הכי מפגרת.
וחוזר חלילה.. פשוט אין לי שליטה על זה..
איפה מוסרים 100000 טון של דאגה ולוקחים במקום קצת שלוות נפש ואדישות?????
(פשוט נראה לי בריא יותר ..לי..לילדים..לכולם.. לא?!)