אמיצה

רווי בים של מחשבות.

לפעמים הוא משתלט עליי ככה.. מגיע בלי להודיע

או שכן..הוא שולח כל מיני רמזים שאולי יגיע לביקור...

לפעמים.. אני חושבת שאולי הכל חלום. החיים שלי וורודים , אני האדם המאושר בעולם , יש לי שפע של הכל מהכל ואני סתם בסיוט כזה שעוד מעט אתעורר ממנו ואחזור לחיים האלו.. הוורודים. המאירים...

צובטת את עצמי.. בודקת אם זה אמיתי..

כן.

פתאום אני יכולה להבין הכל. מהכל.
כבר לא מופתעת מכלום.

רוב האנשים מאמינים רק במה שהם רואים...

ובדכ מאמינים שמה שהם רואים זה אכן גם מה שנכון.. לפי העין שלהם.

גם כמעט תמיד יש לרוב האנשים את החוצפה להשליך השלכות על מה שראו אצל אחר...להביע דיעה...

רק דבר אחד שבדכ רוב האנשים יודעים אבל שוכחים - מה שהם רואים זה לאו דווקא המציאות של ההוא שהם עשו לו "רנטגן" כרגע.

לפעמים הוא "מראה" לכולם את מה שהיה מאוד רוצה שיחשבו עליו.. או את מה שהיה רוצה לעצמו.


סתם.. תובנות שלי עם עצמי.

אותי הוא מדכא . ומעציב. ובכלל לא נעים לי שהוא החליט לבוא פתאום.

מבחינתי להישאר באביב . תמיד.

גשם - אם בא לך לבוא - רק בלילה כשאני מתחת לפוך ולא מרגישה אותך יורד עליי.

(כן כן ..אני יודעת..אין לנו מים במדינה וזה חשוב.. נו תנו לי להתיילד קצת ..מותר לי היום !)


וזה לא שאני באמת קוראת לו.. זה פשוט השיר שהתנגן לי בראש כשחשבתי על הגשם.

שתהיה שב"ש לכולם.
מי שיוצא.. שיבלה.
מי שנשאר להתכרבל .. שיתענג.

וזה.. השקט שלפני.

אצבע ועוד אצבע .. והמסע אל תוך נשמתי מתחיל.
מרגישה איך הכוס שלי מתלחלח...מתחיל לטפטף...
ועוד אצבע נכנסה . והראש כבר במעלה ההר..הכנפיים נפרשות. מרחפת.
והאצבע הרביעית כבר בפנים...שומעת את עצמי צועקת .. מתחננת...
ספק כואבת בוודאות מתענגת.
רוצה עוד - את כולה .שתיגע בקצה שלי . שאגיע לשיא.
שולחת יד.. מרגישה את שלך , סופרת כמה בפנים . נדהמת.
לא האמנתי שזה יקרה היא בפנים כמעט כולה.
רק אצבע אחת נותרה.

בבקשה - אני לוחשת ....
בבקשה אדוני אני צועקת .
תן לי את כולה . תדפוק אותי חזק - תאגרף לי את הכוס.
גע בתוך תוכי.
היא כבר כולה בפנים...
אני נוזלת , נוטפת , מתכווצת , צורחת , מתפטלת , רועדת , מתנשמת ועפה .. לגבהים חדשים.

למה שרק אני אזמזם את זה כל היום..???

אחחח.. המילים אומרות הכל.

לא???

אני , פשוט אישה , סובלת מהפרעת אכילה.
היום זה היכה בי חזק בפנים.

קמתי בבוקר והתלבשתי .. בערך 15 פעמים החלפתי את המכנס.
בערך 10 את החולצה...
בסוף בחרתי בשימלה. כזו שלא כל כך מחמיאה לי לדעתי..
הצצתי בראי .. סיננתי "שמנהההה" תוך כדי ...

נזכרתי איך לפני 15 שנה בערך , היא דאגה להסביר לי שעוגות..ממתקים וכל מה שהוא לא ירקות בעצם זה הרעל שלי.
שאם אוכל את זה יהיה חבל...
במשך שנים היא גרמה לי לחטוף..להסתיר..."לגנוב" עוד ביס כשהיא לא בסביבה.
וכמובן שבארוחות משפחתיות היא דאגה גם שכולם יראו וישמעו כמה אכלתי מספיק. וכמה מיותרת העוגה הגלידה או הקינוח.

במשך שנים אני שונאת את הגוף שלי.
את העובדה שאני אוכלת ולא כי אני רעבה לאוכל..
בונה עוד שכבה בחומה הזו סביבי .. בטוחה שאני לא ראויה בכלל להראות אותו ..את הגוף הזה ..שלי.
שנים של "דיאטות" ומלחמות ... שנים של בכי והשפלות.
העלבות עצמיות.
תחושת גועל ממה שאני רואה.
פנטזיות על בקיני בחוף הים בלי להתבייש.
כל גבר שהתקרב אליי שמע עוד לפני שידע את שמי כמה שאני שמנה ואולי כדאי לו לבחור באחרת.
אם אמרו לי - יפה .. בטוחה ששיקרו לי
אם אמרו - כן...קצת מלאה אבל סקסית ..ריחמו עליי...אני בטוחה.

ושוב מרזה... ושוב משמינה
ושוב ...
ושוב... נלחמת.

והיום -
ישבתי ותכננתי איך אוכל עוד סופגנייה ואז אלך להקיא אותה.
ואז ישבתי וקולי הפנימי צרח שם עמוק בפנים - משוגעת !!!!!!!!

ואז שוב...המחשבות..התהיות...המלחמה היומיומית הזו עם עצמי . ואני תמיד מפסידה בסוף.
עייפה .

אני לבד..
הילדים אצלו .

עברו עליי ימים מלאי אנרגיות.
מאין התרגשות לא מוסברת ... התהפכויות של הבטן... כאילו משהו עומד לקרות.
ואין לי מושג מהו..

משהו טוב הפעם... לא מרגיש לי כמו משהו רע או עצוב..

והנה.. אני כאן. עם עצמי. והכל במאין "נפילת אנרגיות" כזו.. לא ברורה...

אז אולי הערב.. אם אצליח להרים את עצמי אחרי ארוחת ערב כבדה במיוחד..

מסיבה.
ואני אוהבת מסיבות.. מאוד.
ולאחרונה גם מאוד כיף לפגוש בה אנשים יקרים..חמים..אמיתיים.

ובינתיים.. נדבקתי לזה -