תא המטען הפתוח מטונף. מסודר אבל מטונף. כתמי שמן ופיח מרוחים על הדפנות, צמיג ספייר מונח כמו 'סנטר פיס' על שולחן בחתונה וסביבו חפצים משלימים - סמרטוטים ישנים שראו ימים טובים יותר, ז'ריקן מים לקרבורטור, שמן ירוק למנוע, מברג פיליפס, ברגים ואומים. אין הרבה מקום לחפצים אחרים. אני עומדת מול התצוגה הזאת ולרגע נבהלת. מה מאסטר שלח אותי להביא לו? אני לא זוכרת... הוא מחכה לי במושב הקדמי ואני היסטרית כי הזיכרון לטווח קצר כרגע קצר מתמיד. אבל זה לא באשמתי. הפניקה שאחזה בי לרגע הבריחה כל יכולת הכלה של פקודות ואיסוף מידע. רגע אני נזכרת. הוא אמר צידנית. אבל אין כאן שום צידנית! למה מאסטר שלח אותי להביא משהו בלי לוודא שהדבר הזה בכלל שם?! זה לא מתאים לו. בדרך כלל הוא כל כך מדויק, כל כך וודאי. אני פונה לצד הרכב בכוונה והחלטיות שאני מתכוונת להטיח בו – לא ארזת צידנית מאסטר, אני מתכננת. לא היית מדוייק. אבל אני לא מספיקה להגיע אל החלון הצדדי כי משהו מולבש לי על הפרצוף במהירות. ידיים חזקות אוחזות ומקשתות אותי לאחור. אני לא מצליחה להוציא הגה כי הבד הצפוף נמתח על ראשי וממלא את הפה שלי באויר חם ומאובק. חושך הוא המציאות החדשה. חושך ובהלה. מה קרה לי הרגע? מי קרה לי הרגע? הרגליים שלי נתפסות בידי זוג ידיים נוסף ובמשיכה והנפה אני מורמת מהקרקע הבטוחה נמונפת כמו חבילה לתוך המכונית. עד מהרה אני יודעת – אני בתא המטען. הצמיג ספייר נדחק לי לתוך הגב התחתון והפרצוף שלי נדחף לדפנות התא. חבל נכרך לי על הצוואר ומהדק את השק על ראשי ביתר שאת. ידיי קשורות, רגליי מקובעות והדלת נסגרת עליי בטריקה רמה. אני מנסה להסדיר נשימה. צעדים נשמעים בחוץ ודלתות קדמיות נסגרות ואנחנו זזים. הכל קרה כל כך מהר והמוח שלי עדיין מעבד. מה שהגוף כבר יודע המחשבות עדיין תופרות זו לזו להבנה ברורה. נחטפתי. נחטפתי! תמונות וסרטים משתוללים לצד הגדרות חדשות ופניקה חונקת. אני משחזרת – עצרנו למלא דלק בכביש הערבה. היינו בדרך לבילוי ללילי במדבר. תיכננו להדליק מדורה, לבשל קפה על אבנים לוהטות ולבלות את הלילה בצפייה כוכבית בשק"שים. אני מתה על המדבר. היובש והקור של הלילה, לצד קרקע שטוחה ושיחים בודדים. שקט שחור וצעיף אינסופי של כוכבים. זה בדיוק מה שאני מתחברת אליו. אבל זה לא הזמן. עכשיו אני קשורה וחנוקה ומתנדנדת כמו האומים והברגים בתא מטען של המכונית של המאסטר. אין לך מושג מה הוא מתכנן בשבילך ואת במצב של חוסר אונים. אנחנו נוסעים מהר. הסיבובים והפניות של המכונית מזכירים לי שרציתי להשתין בתחנת הדלק. לא הספקתי כי למאסטר היו תוכניות אחרות בשבילי. לא הייתי צריכה לשתות כל כך הרבה הערב. אבל מי חשב שאצטרך לאגור נוזלים?! אני נזכרת שפעם, לפני שנים, סיפרתי למאסטר על פנטזיה מינית שלי. ישבנו יחד בסלון, אחרי סשן מעייף במיוחד של הצלפות וסימון בעזרת שוט וקיין. אני ישובה על הרצפה באי נוחות. ההצלפות השאירו על גבי וישבני פסים אדומים וסגולים ואני מנסה למצוא תנוחה מתפשרת. מצד אחד כואב ושורף לי כל הצד האחורי אבל מצד שני אני גאה בסימנים שמאסטר צייר עליי הערב. הוא אוכל ארוחת ערב מול הטלויזיה ואני לרגליו, אוכלת את המנה שלי מכלי נירוסטה קטן שהניח לפניי. לא זכור לי בדיוק איך הגענו לנושא, אבל בין ליקוק ונגיסה מאסטר דורש שאספר לו על פנטזיית מין שלי. שאשתף אותו במשהו אינטימי שלא העזתי לספר לאיש עד אותו יום. חשבתי רגע והתחלתי לספר. סיפרתי איך פעם, בגיל צעיר במיוחד שכבתי במיטה בבוקר של יום בחופש הגדול ובשלבי התעוררות, איכשהו המחשבות שלי זלגו לכיוון חדש. דמיינתי איך חבורה של גברים מגודלים חוטפת ונושאת אותי ליעד כלשהו ושם אני נאנסת שוב ושוב. אני משרתת ושפחת מין של קבוצת גברים שבראשם עומד מנהיג אכזרי... כן, פנטזיה של בת טיפשעשרה כלל לא מיוחדת ודי נפוצה, אבל היא הייתה הפנטזיה שלי ולא העזתי לשתף אותה עם איש, עד לאותו ערב. מאסטר הקשיב והנהן בהבנה כשעל פניו חיוך קטן. לא ידעתי אז שבאותו ערב זרעתי את המחשבה שהביאה אותי למצב שבו אני עכשיו. פניקה וחשק סובבים סביבי נכרכים עליי כמו החבלים שבהם נקשרתי.
אחרי שעה ארוכה המכונית נעצרת. הדלתות נפתחות ונטרקות. תא המטען נפתח. ידיים אוחזות בי ומושכות אותי החוצה. מניחים אותי על הקרקע ואני שומעת תכונה סביבי. אבק וחול חודרים דרך השק שעל ראשי. חונק אותי. בלוטת השתן שלי עומדת להתפוצץ ואני מתפתלת ומנסה לאותת מצוקה בלי מילים.
אני עומד להסיר מעלייך את כיסוי הראש מאסטר אומר. החבל סביב הצוואר משוחרר והשק סוף סוף מורם. אני נושמת אויר לילה קריר לריאותיי ומודה למאסטר בלחש חנוק. בזהירות אני מציצה סביבי – מדורה לוחשת, כיסאות ועץ. זה כל מה שאני קולטת במבט ראשון. מאסטר מעמיד אותי על רגליי ומניף אותי על כתפו. אני נישאת כמה מטרים וכשמאסטר מגיע אל העץ, הוא מוריד אותי מעליו ומיד מצמיד אותי בקשירה לגזע הבודד. אני קולטת עכשיו שמלבדנו גם שתי בחורות עובדות בשטח. כל אחת עושה משימה אחרת. זו עסוקה בהכנת שולחן, צלחות וקערות מכוסות ניילון נצמד. השנייה מסדרת ציוד בדסמ על שמיכה - שוטים, שרשראות מסיביות, כיסויי ראש וגאגים.
מאסטר עסוק גם הוא. הוא מהדק אותי אל הגזע. מפשק את רגליי לשני צדי הגזע עד שאני מורמת מהקרקע ופתוחה לאויר הלילה. כל יד נמתחת לצד אחר ונקשרת לענף עליון. את הפה שלי הוא פוער באצבעותיו ומרחיב אותו בעזרת שני חבלים, אחד ללסת העליונה ואחד ללסת התחתונה. לשון בחוץ הוא פוקד. החבלים מכאיבים לי נורא. הם מחוספסים ומתוחים על הבשר הרך. מאסטר מסיים את המלאכה בהצמדת וו לנחיריים שלי ומותח אותו למעלה וקושר לענף צעיר מעל ראשי. אני פעורה. אפילו השפתיים שבין רגליי נפתחות. השרירים שלי באובר דרייב במאמץ שלא יברח לי פיפי. אינני מצליחה לדבר זה ברור ודמעות תסכול מרטיבות לי את הלחיים. אבל איש אינו מתעניין בי. מאסטר יושב מול המדורה, ושתי הבחורות שהתפשטו בינתיים, מתרוצצות סביבו. מגישות לו כוס שתייה, צלחת מטעמים. שתיהן ערומות פרט לנעלי עקב וקולרים. הן יפות וחתוליות. שיערן הארוך אסוף ופניהן חינניים וחייכניים. כל מה שמאסטר רוצה הוא אומר במילים קצרות וסימנים מינימליסטיים. כל מבט שלו זוכה להכרה וציות. אני שמה לב שמאסטר קשר אותי כך שאוכל לצפות במחזה הזה כמו חיית לילה לכודה במלכודת שצופה בציידים שלה מכינים את המחנה לקראת האירוע המרכזי של האירוע – צליית הציד או הקרבת קורבן... את סתם דרמטית אני משננת. אל תרעיפי על עצמך מחשבות אם לא נדרשת לזה כלבה. את כאן כדי לעשות מה שאומרים לך ואם לא הבנת, כרגע לא רוצים ממך כלום. את חפץ דומם. קשור וחי אבל דומם. פיפי כבר לוחץ לי. לוחץ על מחשבות מציף אותן בתחבולות על שחרור והשתנה.
מאסטר מביט אליי ממקום מושבו. הוא מנחש את מצוקתי. זה לא הקשירה המכאיבה, לא העלבון וההשפלה. זה השתן שעוד מעט בורח לי ומשלים את ההשפלה שלי. אבל לא, לא אתן לך את הסיפוק הזה מאסטר. יש לי גבולות משלי אתה יודע. אתאפק עד אינסוף אם צריך ולא יברח לי.
הוא קם ממקומו, ומאותת לאחת מהן לבוא אחריו. היא מפסיקה בפעולת הכנת קפה וצועדת אחריו בציות מושלם. ראשה מורכן ועיניה מקובעות על הנעליים של מאסטר המתקרב אליי. תתכופפי הוא מורה לה ומכוון אותה להתכופף מולי.ידיה נמתחות קדימה ונתמכות בגזע משני צדי מותניי. אני לא יכולה להביט למטה כי האף שלי מתוח למעלה. אבל אני רואה את המבט שלה ואת מאסטר מאחוריה. הוא מפשק אותה ובתנועה מנוסה חודר אליה ומזיין. היא גונחת בעונג. הרטיבות שלה מאפשרת לו להיכנס ולצאת שוב ושוב. הוא מזיין אותה באיטיות והנאה. עיניו מפוקסות עליי וחיוכו העקום משועשע מהסבל שלי. הכלבה שלי רוצה להשתין, נכון? אני מצליחה להוציא גניחה לחיוב. התגובה שלי מרחיבה את החיוך שלו ואני יודעת שהוא יודע שאני מתה להשתין אבל הכבוד העצמי שלי לא מתיר לי. שביב הגאווה שעוד נותר לי הוא המוצב האחרון שעליו אני מגוננת בקרב הרצונות ביננו. מאסטר מושך את הבחורה ומכוון אותה אל בין רגליי. הוא ממשיך לטחון אותה ואומר, רואה? לקקי אותה. היא מצייתת מיד ושולחת לשון חמימה אל הכוס שלי. אני מיד מגיבה, בלי שאני יכולה לשלוט בזה, היא מאלצת אותי לגנוח בפה פעור כמו חיה. הצורך לשחרר את בלוטת השתן נדחק הצדה. פסי עונג נכררכים על ירכיי המפושקות ומטיילים אל בין רגליי פנימה. היא יודעת את המלאכה, הכלבה. מבינה איך לענג אישה ואיך לגרום לה להגיע לשיא בלי שליטה. הלשון שלה עמוקה בתוכי כשגלי עונג מתעגלים בי ומסובבים את כל התודעה שלי לכדור אורגזמי חם. הרגליים שלי משחררות גלים נעימים קטנים וגדולים ואני מאבדת שליטה. אני משפריצה עליה נוזל חם וחזק. מפלח דרכו ממעמקים של איפוק וסגפנות. השחרור עילאי רטוב וחם. אין לי מושג אם זה שתן או גמירה אבל לא אכפת לי. הגאווה שלי נוזלת ממני על הפנים שלה. ואני משחררת הכל. הגוף רועד, חם ומיוזע והיא לא מפסיקה. שותה אותי בלי לחשוב. כלבה מיוחמת. אני שונאת שהיא כל כך כזאת וגם אוהבת את הלשון שלה. אני משחררת גניחה ודמעות שחרור יוצאות ממני על ההשפלה המענגת שלי. מאסטר יודע שאני הכלבה שלו, אבל שיש כמה דברים שאני לא מעיזה – שירדו לי, שיענגו אותי, שישתו אותי וכל הגבולות האלה התרסקו לי בפרצוף הלילה.
מאסטר מחייך אליי גאה בי. הוא גאה גם בעצמו כי הוא מכיר אותי כל כך טוב ושולט בכל סעיף ברשימות המגוחכות שלי. הוא יודע מתי למתוח גבולות ולהנמיך אותי כדי להרים אותי. הוא משחרר את הבחורה לענייניה. היא הולכת בשיא הטבעיות, כאילו שטפה כלים בכיור לפני רגע ולא שתתה אותי תוך כדי שהיא גומרת על הזין של מאסטר. רובוט. מאסטר קורא לשנייה שתבוא אליו. היא מגיעה ויורדת לרגליו. בפה שלה היא אוחזת מוט כהה. יש לי תחושה שמשהו מתוכנן עומד לקרות. מאסטר לוקח את המוט מפיה, מסתובב אל המדורה ומכניס את קצה המוט אל הגחלים. הוא חוזר אלינו ומלטף את הכלבה הישובה. היא מוצצת לו בשקיקה ומנקה את הזין שלו מהזיון שנגמר. היא מתענגת על המצים בזמן שאני עוד מתוחה על הגזע. מושפלת, פעורה, דומעת ומטפטפת מכל חור. כואב לי כל הגוף וגם הידיעה שאני צופה במאסטר שנהנה מהסבל שלי.
מאסטר רוכס את עצמו אחרי שהוא נקי, מסתובב אל המדורה ושולף ממנה את המוט המלובן. כלבה, אני כל כך שמח שיש לנו הזדמנות כזאת. אנחנו לבד פה, המדבר כולו לרשותנו, ואת יכולה לצרוח כאוות נפשך. איש לא ישמע ולאיש לא אכפת. הוא מרים את המוט ואני מזהה שהקצה האדום הלוהט שלו הוא המספר 666. מאסטר אוחז במוט ובלי הרבה טקסיות מצמיד את הברזל לחזה שלי. אני לא יודעת כמה זמן צרחתי עד שאיבדתי הכרה, אבל כשהיא שבה אליי חשתי צריבה חדה וריח של בשר חרוך שבא ממני. מאסטר כבר עסוק בלזיין את אחת הכלבות ולא מסתכל עליי. אני קשורה לעץ, האף מתוח למעלה, פה פעור, רגליים וידיים קשורות וסימון חדש על החזה. רכוש מסומן, ממוספר.
