אני יודעת שברגעי משבר אמיתיים מרגישים שהשינוי היחידי שיכול להתרחש כאן יהיה רק לטובה. שאי אפשר לרדת נמוך יותר. שהריצפה היא הגבול ואתה דבוק אליה ברגעים אלה.
אני יודעת שזה לא נכון לגבי כרגע על אף ההרגשה שלי שנמוך מכאן לא הייתי.
אני יודעת שיכול להיות שינוי גם לרעה על אף המצב הנוראי כרגע.
אפשר לרדת נמוך יותר.
והריצפה שאני מרגישה דבוקה לי ללחי היא לא באמת ריצפה אלא חצי הדרך בדרך למטה.
יש לי פנטזיה, היא לא בדסמית בכלל
יש לי פנטזיה לחזור להיות תינוק.
אני רוצה שיעירו אותי בבוקר בשעה סבירה 7 כזה או 8- כי אני מתעוררת מתי שבא לי וזה בדר"כ מאוחר מאוד ופוגם בעבודה.
יכינו לי לאכול- כי אני אוכלת רק זבל ועולה במשקל במקום לרדת.
ישלחו אותי למכון- כי אני פשוט לא הולכת לשם בכלל.
יחכו לי בבית יראו שחזרתי התקלחתי ועליתי על הרכב לעבודה- אני מתקלחת המון אבל בסוף נוחתת שוב במיטה.
יסגרו לי כל מיני אתרים לא קשורים בעבודה- כן גם את זה .
יכינו לי ארוחת צהריים - שוב מניעת זבל .
בערב כשאני אחזור שוב ישלחו אותי למכון כושר ושוב יכינו לי אוכל .
ורגע לפני שינה, יחבקו אותי, ישירו לי שיר ויספרו לי סיפור עד שארדם.
אבל בעיקר שיאהבו אותי ללא תנאי כי כרגע אין לי מאגרי נתינה, המאגרים ריקים.
Unconditional Love.
ועוד מליון דברים שאני לא ארשום כאן .
לחזור קצת לתקופה ההיא.
לפני 13 שנים. 12 באפריל 2011 בשעה 19:30
