על הברכיים.
מחוך שחור,
חוטיני שחור,
כיסוי עיניים.
ויברטור קטן ביד אחת
השלט שלו ביד השניה.
עניבה מתלבשת, מתהדקת
"תכניסי את הויברטור פנימה".
הכל מתחיל לרעוד פתאום,
ואני נמשכת מעלה כדי לעמוד.
חג אהבה שמח,
חיבוק ארוך, נשיקות עמוקות.
עוברת לדוגי על המיטה
ומרגישה את חומר הסיכה,
והזין של דאדי נכנס לתחת
מתערבב עם הרטט בכוס.
הפוך.
דאדי מכניס את הויברטור לתחת
ואת האצבעות לכוס.
קשה לצעצוע לעקוב
כשנעים לי בכל הגוף.
כף העץ, מתנה מדאדי,
משאירה סימנים.
התחת אולי רגיל,
גם הכוס והירכיים,
אבל החזה מתהדר בשטפי דם.
יום-יומיים והם ייעלמו.
אבל בסוף, מה שהכי חיכיתי לו,
הלשון, האצבעות,
גורמות לי לרצות לא לגמור
כדי שימשיך לבלות בין הרגליים,
וישאיר אותי בהרגשה הזו
עוד קצת
אפילו
לנצח.
גם החוטיני
שנדחף לפה
והיד של דאדי
שסותמת את האף,
מעצימים את הפעימות
בדגדגן.
מקשים עליי לגמור
כשהכל בוער.
אבל הגמירות שייכות לו,
ובשביל להיות ילדה טובה
צריך לגמור
כשדאדי אומר.
ולמרות הכל,
שום דבר לא מספק.
לא המגע,
או הזיונים.
לא הסימון במקלחת,
או האנאלי.
אפילו לא הגמירות.
כי בסוף זאת הייתה
הפעם האחרונה.
אז ולנטיין שמח
וגם
קצת
עצוב.