שאריות של החיים

יש משהו מדהים בלעבור בין תרבויות ולגלות שכולם בעצם אומרים את אותו דבר, רק במילים אחרות.
זה כמו לגלות שכל העולם הוא בעצם קבוצה אחת גדולה של אנשים שמעתיקים אחד מהשני את הרעיונות אבל אף אחד לא מודה בזה.
(או שמא כולנו העתקנו מתרבות מסיפוטומיה?!)

אנחנו היהודים אומרים "הכל לטובה" – גם כשנראה רע, בסוף ייצא מזה משהו טוב.
היפנים אומרים "Once in a Lifetime" – כל רגע הוא ייחודי ובלתי חוזר.
והסינים? הם אומרים "כשהזקן מאבד את סוסו, מי יודע שאולי זה לא מזל רע?" 
וגם (סאי וונג שִי מה). כלומר, גם כשנראה שהכל מתפרק, אולי זה דווקא לטובה.

ואז מגיעים הספרדים ואומרים: "אין רע שלא יביא טוב" (No hay mal que por bien no venga).
הצרפתים מצטרפים עם: "אחרי הגשם, יבוא הזמן היפה" (Après la pluie, le beau temps).
והאנגלים? הם פשוט אומרים: "לכל ענן יש קו כסף" (Every cloud has a silver lining).

בערבית אומרים: "אחרי הקושי מגיעה הקלה" (بعد العسر يسرا).
בטורקית: "בכל דבר יש טוב" (Her işte bir hayır var).
ובקוריאנית: "אחרי הסבל מגיעה השמחה" (고생 끝에 낙이 온다).

ואם אתם חושבים שזה נגמר כאן, תכירו את הפתגם האפריקאי: 
"לא משנה כמה ארוך הלילה, יום חדש תמיד יזרח" (Maak nie saak hoe lank die nag is nie, 'n nuwe dag sal altyd opkom).

(והחלטתי לוותר לכם על כל שאר השפות... אבל הבנתם את הרעיון) 

אז מה אנחנו למדים מזה?
שכל האנושות, מכל פינה בעולם, מסכימה על דבר אחד: החיים הם כמו רכבת הרים – יש עליות וירידות, אבל בסוף הכל מסתדר.
ונראה שכולם מעתיקים מכולם והרעיונות כלליים בדיוק כמו ואהבת לרעך כמוך , רק משנים את המילים כדי שזה יישמע מקורי.

ומילה לסיום:
אם כל העולם כבר מסכים על זה, אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נפסיק לדאוג כל כך הרבה, ופשוט נהנה מהנסיעה.
אחרי הכל, כל רגע הוא Once in a Lifetime, וכל קושי (אם הוא לא הרג אותנו) הוא הזדמנות ללמוד ולצחוק על עצמנו אחר כך.

{שוכתב ופורסם שוב, בקצרה.}