הידעתם?
רמת האושר שלנו קבועה, אנחנו תמיד חוזרים לאותה נקודת מוצא רגשית.
זה כמו שאתם רצים על הליכון בחדר הכושר, מזיעים, מתאמצים, אבל בסופו של דבר רצים באותו המקום.
על פי תיאוריית "מסלול הריצה ההדוני" (Hedonic Treadmill), כל הישג – בין אם זה לזכות בלוטו,
למצוא אהבת אמת או לקבל את ההכרה שמגיעה לכם – גורם לעלייה זמנית ברמות ההתרגשות.
בשלב זה, במוח משתחררים חומרים כמו דופאמין, סרוטונין ואורוקסיטוצין, שמעניקים לנו תחושת "היי" ואושר, השגנו מה שרצינו, איזה כיף! אנחנו מאושרים!
אך לאחר זמן קצר למרות שהגורם ממשיך להתקיים, המוח מתאזן: הרמות של אותם נוירוטרנסמיטרים חוזרות לסטנדרט שהתרגלנו אליו, כאילו לא קרה דבר.
אבל מה אם האושר הזה פתאום נעלם לגמרי?
אנחנו פתאום בחוסר של דופאמין וחבריו ואנו נהיה בדכאון לתקופה (עד שנתאזן כימית חזרה).
למשל אם מישהו נותן לכם מיליון דולר, אושר עילאי.
אבל אם לוקחים לכם את המיליון דולר שהתרגלתם והתבססתם עליו? אתם מרגישים חסרי כל.
למרות שיש לכם בדיוק את מה שהיה לכם לפני שהביאו לכם אותו.
מחקרים מהשנים האחרונות מתחילים לערער את התיאוריה הזו.
מסתבר שיש דרכים לפרוץ את המעגל.
מדענים מצאו שפעילויות מכוונות כמו מדיטציה, התנדבות, ואפילו פעילות גופנית (או במקרה שלכם אני מנחש שבדסמית קבועה)
יכולים להעלות את רמת האושר שלכם לאורך זמן – לא רק לזמן קצר.
בנוסף, נסיבות חיים יציבות כמו עבודה מספקת או זוגיות בריאה (לפי רואות עניכם) דווקא כן מסוגלות לשנות את ה"בייסליין" שלנו, לפחות חלקית.
(אני משער שהתעסקות קבועה בבדסמ אצל רוב קוראי, למשל 24/7 , תשנה את הבייסליין לאושר וריגוש קבוע)
אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שהשגתם משהו ענק והוא פתאום נראה לכם מובן מאליו – זה לא אתם, זה המוח שלכם שחזר לאיזון כפי שהיה לפני.
אם אתם רוצים להרגיש טוב יותר, תנסו לשבור את הדפוס עם פעילויות מכוונות.
המוח שלנו מתרגל לכל דבר ומהר מידי, אבל אם נכניס לחיים הכרת תודה, אתגרים חדשים, דברים מרגשים באופן קבוע ועזרה לאחרים – נוכל להערים עליו.
גם אם המסלול ההדוני לא עוצר, אפשר לגרום לו להיות מסלול מרתק יותר,
כזה שממשיך להצית בנו עניין שמחה ואושר לאורך זמן.