שאריות של החיים

בימים האחרונים אני לא יכול שלא לשים לב באיזו רמה האזרחים כאן מתוכנתים להגיב על ידי התקשורת.
כמה הם עצבניים, כמה הם נסערים, כמה הם מרגישים שמשחקים בהם.
(ויש תקופות שהתקשורת מספרת להם כמה עצבניים, מפוחדים, כועסים או נלהבים הם צריכים להיות)
ואני ממש מבין אותם.
כי באמת משחקים בהם, החמאס, הממשלה, שופטי העליון, (ובעיקר) התקשורת.

אבל יש דבר אחד שחשוב להבין – משחקים רק במי שמוכן שישחקו בו.
מי שלא משתתף במשחק – אי אפשר לשחק בו.

ברגע שאתם מסכימים להיכנס לרגש שמכתיבים לכם,
ברגע שאתם נותנים לתקשורת ולממשלה להחליט בשבילכם איך להרגיש ומתי לכעוס – אתם הופכים לשחקנים במשחק שלהם.
לקורבנות שלהם, לבובות שלהם.

אבל אתם לא חייבים לשחק.

תעצרו רגע.
תשאלו את עצמכם – האם זה הרגש שלי? או שזה רגש שהוזרק לי מבחוץ?

מי מרוויח מזה שאני עכשיו נסער?
למי זה מועיל שאני מתוסכל, שאני מתפרץ, שאני הולך לישון עם דופק מואץ?

תבינו, אין דרך לשלוט על מי שלא מגיב לצלילים, לשטיפות מוח בתקשורת, הפחדות ופקודות.

מי שמתעורר ומבין שהמשחק הזה לא חייב להיות שלו – משוחרר ממנו.