אני בנוי מחוויות, בדיוק כמוכם, אבל החוויות שהכי חקוקות בי הן דווקא חוויות הקשורות לפספוסים, כולנו מפספסים, השאלה מה, ולמה.
וסיפורנו הפעם מתרחש באזור גיל 25, חום יולי אוגוסט והשעמום אז היה כבד מאד...
הכרתי בחורה באינטרנט (ICQ זוכרים?) שגרה בירושלים, החלפנו תמונות והיא נראתה טוב, נסעתי אליה...
היא היתה בחורה מדהימה - יפה, חכמה, מצחיקה, עם חיוך שגרם לי להרגיש כאילו מישהו הדליק לי אור בפנים, בתקופה ההיא... זה היה נדיר.
הכל זרם מעולה בדייט, צחוקים, שיחת עומק, מבטים כאלה שמרגישים כמו סרט.
זה היה דייט ראשון משעשע ברמות, לדוגמה כשהיו מדרגות בשיפוץ בדרך למסעדה (באזור העיר העתיקה) היא הסתבכה עם המגפיים הגבוהות שלה (שנעלה במיוחד בשבילי), אז הצעתי ועשיתי לה שק קמח, כששנינו נקרעים מצחוק.
היא היתה מאד עצמאית, למרות שאני הגעתי לירושלים היא סירבה שאאסוף אותה מהבית והגיעה למסעדה שקבענו עם הרכב שלה, הונדה סיוויק לבנה.
היא אפילו סירבה שאשלם עבור הארוחה שלה, היכן שהוא היא הקדימה את זמנה.
אבל מה שקרה אחר כך היה אי הבנה אחת ענקית, כשהדייט הסתיים בחיבוק, אני לא הייתי בטוח אם היא מעוניינת או לא,
אז כבחור עם עקרונות שלעולם אינו רודף אחרי בחורות, חיכיתי להודעה ממנה, או טלפון, או סימן חיים כל שהוא.
מה שלא הגיע.
עברו 10 שנים, בזמן הזה הפכתי להיות קבוע בדאנג'ן (של ימי שלישי ושישי).
פגשתי אותה שם, במסיבת רווקות של חברה שלה, היא נראתה אותו דבר - רק שהפעם האאוטפיט שלה כלל הרבה יותר פטיש מרק מגפיים...
יצאנו לבחוץ כדי לדבר, צחקנו על הזמן שחלף, היא סיפרה לי שהיא מאורסת ומאושרת, אבל היא גם היתה חייבת להגיד משהו שישב לה על הלב;
"אתה יודע, ישבתי ליד הטלפון כל אותו הקיץ וחיכיתי שתתקשר. כל פעם שהטלפון צלצל - הלב שלי קפץ. וכשלא התקשרת... הבנתי שאתה פשוט לא מעוניין."
שתקתי שנייה. ואז אמרתי לה: "גם אני ישבתי וחיכיתי שתתקשרי... כי חשבתי שאת לא מעוניינת."
שנינו צחקנו עד כמה אנחנו מטומטמים, אבל זה היה צחוק כזה שמסתיר "מה אם".
אז הנה תזכורת;
אף אחד לא יכול למרר לנו את החיים כמו שאנחנו יכולים למרר אותם לעצמנו,
בעיקר כשאנחנו פועלים נגד הרגש שלנו, ומחליטים "להיות זהירים" או "לא להיראות נואשים" במקום פשוט להגיד "היי, אני מעוניין בך".
ועוד תזכורת למשהי כאן: מלאך שחור היי, אני מעוניין בך ;)