בשיחה עם ההורים הדתיים שלי על המלחמה;
אמא באה בטענה שלאבא שלי ממש לא אכפת מהאזעקות, הוא מתעלם מהם בהפגנתיות וכמובן ביקשה ממני להתערב.
אני? אני צידדתי באבא, לא כי אני אוהב אותו יותר (נהפוך הוא), אלא כי במקרה הזה הוא צודק לדעתי.
הדיון הפך לדיון פילוסופי דתי, אני אמרתי שהם דתיים ולפי הדת "הַבּוֹטֵחַ בַּיהוָה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים ל"ב, י')
והבאתי את הפירוש של חז"ל שטענו שמי שמשליך את יהבו על ה', יזכה להגנה וחסד אלוהי המקיפים אותו מכל עבר.
חז"ל דרשו שאפילו אדם רשע (והצבעתי עליו), אם הוא בוטח בה', חסד יסובבנו.
אמא במקביל טענה לפסוק "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (דברים ד', ט"ו) ואני שאלתי אותה, אוקי מהי נפש?
היא ענתה: נפש זה החיים עצמם, והחובה לשמור עליהם.
אני אמרתי לה שכפשט - נפש היא החלק הרוחני שנמצא בגוף הגשמי של האדם.
אם אדייק - בפשט מדובר על איסור עבודת אלילים ושימור הרוחניות של עם ישראל.
אבל נכון היא לא טועה ההלכה וההגות היהודית באמת הרחיבו זאת כחובה אלוהית להימנע מסכנות פיזיות, לשמור על הבריאות ולהימנע מסיכונים.
היא כמובן נשארה בשלה והתעצבנה, אבא שלי נשאר בשלו ולא העריך, ואני...
אני מתעלם מההזעקות והטילים, אבל אם אני בבית ומלאך מבקשת, אני נכנס לממד בשבילה, לא בשבילי.
כי אני מאמין שמה שמכתוב, מכתוב.
הבריאות הנפשית שלי והשקט שלי חשובים לי יותר מכל דבר אחר.
ומי שצריך ללכת, הולך...