שאריות של החיים

מגיפת הריקודים של 1518, כשכולם פתאום רקדו עד שמתו (טוב נו חלקם)

דמיינו את זה רגע: יולי 1518, שטרסבורג, צרפת (אז חלק מהאימפריה הרומית)

אישה פשוטה בשם פראו טרופיאה יוצאת לרחוב... ומתחילה לרקוד.

בלי מוזיקה, בלי סיבה, ובעיקר... בלי הפסקה. היא רוקדת. ורוקדת. ורוקדת. שישה ימים רצופים... 

בתוך שבוע מצטרפים אליה עוד עשרות. בתוך חודש כ-400 איש רוקדים בלי שליטה (הדיווחים נעים בין 50 ל 400), בלי יכולת לעצור, בלי יכולת לאכול או לישון כמו שצריך.
הם רקדו עד שהתמוטטו. עד שהתקף לב, שבץ, התייבשות או תשישות הרגו אותם (תבחרו לכם).

ומה היתה התגובה של הרשויות, הרופאים והכמרים? "תנו להם לרקוד! זה יעבור!" אז הם עודדו את זה בכך שהם הקימו במות באמצע הרחוב, הביאו מוזיקאים, נגנים, תופים בכדי "לעזור" להם להוציא את האנרגיה.

מה שלא קרה כמובן? כי זה רק החמיר. יותר אנשים הצטרפו. יותר מתו.

עכשיו נכון שזה נשמע דמיוני לחלוטין? אבל זה לא סיפור מומצא, זה קרה באמת... (פעמיים לפחות! זה קרה גם בשנת 1463 וגם אז רובם מתו)
יש תיעוד היסטורי מהתקופה: כרוניקות עירוניות, מכתבים של רופאים, דיווחים של כמרים.
זה נחקר עד היום כמקרה קלאסי של היסטריה המונית + כנראה הרעלת ארגוט (פטרייה על דגנים שמייצרת חומר דמוי-LSD ומעוררת התקפי ריקוד בלתי רצוניים) + רעב קיצוני + לחץ דתי-חברתי.

אבל מה שהכי מדאיג בסיפור הזה זה לא הריקוד עצמו.
זה מה שהחברה עשתה כשהמציאות התפרקה: במקום לעצור ולהגיד "רגע, משהו כאן לא הגיוני, תעצרו" הם אמרו: "בואו נעשה עוד יותר ממה שכבר לא עובד".
(עולם כמנהגו נוהג... עד היום...)

הם ראו אנשים מתמוטטים ומתים מריקוד והחליטו: "עוד מוזיקה! עוד במות! עוד ריקוד! "
כי להודות ש"אנחנו לא מבינים מה קורה כאן" היה קשה מדי.
להודות שהפתרון שלהם הורג אנשים היה בלתי נסבל.
אז הם התחפרו עמוק יותר באותה טעות.

וקראו לזה מגיפת הריקודים...