זה הזמן שהודעות בתיבה האישית שלנו בכלוב נשמרות.
גיליתי את זה היום כשנכנסתי להודעות הישנות כדי לקבל טיפה בוסט של נוסטלגיה.
אני כאן מ 2008 (במשתמש הנוכחי) במקור מ 2004 (במשתמש שאין לי גישה אליו).
זה משעשע, אבל יש כאן משתמשים שנולדו אחרי שנרשמתי לאתר.
בכל אופן נכנסתי להודעות כדי להסתכל על דברים ישנים שכתבתי ושכתבו לי, והיה מעניין...
אני נזכר בתקופה של הקורונה שעשיתי כאן בלאגן, המון אנשים הפסיקו לעקוב אחרי באותה תקופה כאן, וזה בסדר, זה מחיר שהייתי מוכן לשלם.
אבל מה שמעניין שמרוב בלאגן שעשיתי כאן לא זכרתי כמה אנשים שלחו לי הודעות פרטיות ואמרו לי תודה, וביקשו ממני עזרה בלשכנע אנשים אחרים.
ולכולם עזרתי, כי המוטו שלי זה ואהבת לרעך כמוך, ורציתי להציל כמה שיותר אנשים, והצלתי.
ועוד... כל כך הרבה בנות (וחברים) הכרתי כאן במהלך השנים, עם חלקן עברתי לדבר בפייסבוק, עם חלקן בהאנגאווטס (מי שזוכר), טלפון, והיו כאלה שישר נפגשנו.
עם חלקן יצאתי למסיבות, לים, לסרטים.... אין סוף חוויות, ובהיסטוריה שנמחקה כאן היו גם שיחות על חלומות, זוגיות, על האהבות וצרכים, לא רק פנטזיות, אלא לבבות שמתקשרים.
לפחות השיחות בפייסבוק נשמרו, אהבתי לראות שלפחות אחת מהן הפכה להיות סלב מוכרת,
אחרת שמכרה לי שהיא לא רוצה להביא לעולם (כי אני אל הורי) בהריון של ילד שלישי (הצצתי להן בפייסבוק, מציצן שאני)
ואז הסתכלתי על הדור הנוכחי, הצעיר הזה, הבני 20 ומשהו שהיינו שם ממש לא מזמן, זוכרים את זה? (אין להם מושג באיזה מהירות זה הולך לעבור להם)
עד כמה הם שונים מאיתנו, מצד אחד אני רוצה להתייחס אליהם כשווים בין שווים, אבל מצד שני בתחושה שלי הם פשוט ילדים, והם לא מודעים לזה.
כנראה שגם אנחנו היינו פשוט ילדים ולא היינו מודעים, עולם כמנהגו נוהג - הכל יחסי.
אבל זה מה שמדהים בלהיות באתר הזה 20 שנה בערך.
אתה רואה את כל הסיפור.
אותנו - הילדים שגדלו, את הזוגות שהתחתנו, התגרשו, התחתנו שוב. (כמה כאלה ששלחו לי הודעה ורשמו לי שהן נשואות ושאשקול אותן, והיום בפרופיל שלהן כתוב גרושות)
את אלה שנעלמו ולא חזרו, את אלה שנפטרו ועברו מן העולם (פורגוד לדוגמה שהשיחות של איתו נמחקו), ואת אלה שחזרו אחרי 10 שנים בלי הסבר, או עם געגועים בלב.
את אלה שהפכו לסלבים, ואת אלה שהפכו להורים, ואת אלה שעדיין כותבים אותם פוסטים כמו שכתבו בעבר, (אני?!) ואת אלה שזה אתם.
ואני שואל את עצמי, איפה אני בכל זה, בכל ההיסטוריה של הכלוב?
כי אם הם השתנו וגם אני השתניתי, אז מי הייתי?
והתשובה המוזרה נמצאת בשיחות.
ההודעות הישנות.
אלה לא הולכות לשום מקום.
הן יושבות שם בארכיון שלצערי מחזיק רק 10 שנים ברוורס (כלובי בחייאת זה לא שוקל כלום בדטא בייס), מחכות שמישהו ייכנס באמצע הלילה לחפש קצת נוסטלגיה.
וכשאתה קורא אותן, אתה מגלה שהאדם שכתב אותן הוא אתה, אבל גם לא לגמרי אתה... זה אתה של פעם, של זכרון רחוק, של צורת התבטאות שונה לחלוטין.
זה לקרוא מכתבים של הדרך שעברת בחיים, המחשבות שחשבת, האנשים שהכרת... אבל בעולם אחר לחלוטין.
נוסטלגיה מתוקה, הימים שהיית בן 20, ואין לזה מחיר... לנוסטלגיה הזאת.