לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

לסגור את הכל.

לפני 14 שנים. 2 באוגוסט 2010 בשעה 11:52

בא לי לקלל כל כך הרבה עד שאפילו סאדם חוסיין ירגיש רע.

לצרוח עד שבסוף העולם ישמעו רק אותי.

להרביץ לך עד שתפרפר ותקיא קצת.

לזיין לך את המוח ואת הזין הגדול והסוטה שיש לך.

ולו.

ולהוא.


ולקודם שלי.

ולפניו.


ללקק ולנשוך חזק עד שיירד קצת דם שיראה לי שיש בך קצת משהו אמיתי,
קצת יותר מכל החלומות המזויינים האלה שלי.


לעשן עד כדי הרעלת ניקוטין,לירוק קצת דם עם ליחה מגעילה.

כי אני בחורה ובחורות לא יורקות ובכלל אין לנו ליחה.
ובחיים לא הייתי בשירותים.

כי אני בחורה,ואני חתולה וחתולות מלקקות חלב סמיך.

ואני בחורה?
וקל לי להשיג סקס,
ולמען האמת שאני בכלל לא רוצה.
ואני בחורה,
ובא לי לצרוח כמו שרק בחורה יכולה.






&NR=1
לפני 14 שנים. 1 באוגוסט 2010 בשעה 20:24

איך זה קרה?

אין לי חיים.
ואני ממוסחרת.



לפני 14 שנים. 30 ביולי 2010 בשעה 21:07

זה דיי ברור שהוא מושך אותך.

הוא לא מסתיר מאף אחד שהוא רוצה שתמשכי.
ואת יושבת כאן,לא דיברת עם אף אחד מהחברים שלך כדי לצאת בערב יום שישי.
תמיד איכשהוא את מצפה שיתקשרו אלייך.
שיציעו לך.
החדר שלך עמוס חפצים ואת במשך חודש כבר מנסה להעיף ממנו כמה שיותר.
והוא עדיין עמוס.
הכלב המתוק שלך מנסה לשחק איתך ואין לך חשק.
וג'קי,אסור שיהיה עצוב.

החדר עמוס,
הלב עמוס.
הנפש עמוסה.
הכל עמוס מידי.

אריק ברמן מתנגן ברקע.

נתקע לך טעם של שום מהסלט חסה שלפני שעתיים אכלת.
חבל שאין לך מסטיקים.
מזל שאין לך חבר.

בשבועיים האחרונים את מעשנת יותר ממה שעישנת אי פעם.

אלכוהול לא ממש מושך אותך.
זה לא עצב,זו מן תחושה של ביזבוז.

את מרגישה מבוזבזת בעולם הזה.
את לא עושה מספיק.

-----------

&feature=player_embedded#!

בעולם אחר?
הייתי עושה אותך לפני חודשים.
הייתי שלך כבר מזמן ,
בעולם אחר,היית מחנך אותי,
מלמד אותי.
הורג אותי מכאב ותשוקה.

אדון נכבד,
זה עולם אחר.

ובכל זאת,
היית רוצה שרק יהיה קצת מחובר עכשיו.


לא העולם שלנו.
לפני 14 שנים. 29 ביולי 2010 בשעה 23:25

הוא עמד שם לכבודי,
למעני,
בשבילי.


לא הייתה שם נקבה אחרת,
לא הייתה אישה,
ילדה,
נשלטת -
שום שפחה אחרת.

הוא עמד שם,
לא אמרנו דבר.

והכל שחור סביבנו,
הכל שחור ומבפנים אפילו קצת יותר.

כל הליכלוך הזה,
כל השנים האלה שהתלכלכתי,והוא היה עוד יותר מלוכלך ממני.

לעיתים הרגשתי כמו מפלצת.
ששינייה מעוותות,
פניה שרוטות פצועות,
ידיה שמוטות וגבה מכופף לריצפה.

היכן כולם אם זו אני פה במראה?
המראה שלי,משקרת לי.

כשהוא עמד מולי,
לא הרגשתי כמו הבחורה שבמראה.

פשוט בחברת מפלצת מגעילה.
מגעילה בדיוק כמוני.
ושם היה השחור שלי.



לפני 14 שנים. 27 ביולי 2010 בשעה 10:54

&feature=related

בלי להרבות במילים מיותרות..

זאב יקר ועדין,
שתיקתך מדברת.


ואתה כל כך צודק.


תודה שעזרת לי לגלות..

"אולי את לא נמשכת לכאב,
אולי את לא נמשכת לכאב הזה,
אולי פשוט אני לא הבן אדם הנכון."
לפני 14 שנים. 26 ביולי 2010 בשעה 16:13

עמדתי מולו כשם שהוא עמד מולי,
זה אמנם נשמע מגוחך,אבל זה הרגיש כמו מציאות.
ובמציאות זה הגיוני שיעמוד הוא מולי אם עומדת אני מולו.
אך זאת לא הייתה המציאות.

במציאות היו לי ספקות,
ובמציאות הייתי חששנית.

במציאות הייתי גאוותנית,
ורציתי לשלוט במעשיי.

זו לא יכולה להיות המציאות,
כי עמדתי מולו,
כשם שהוא שיחק בגופי...

זה אמנם נשמע מגוחך,
כי במציאות העדתי על עצמי שאני רוצה לשמש כמשחק.
אך זאת לא הייתה המציאות.

במציאות לא יכולתי לעמוד בכאב,
ובמציאות חיפשתי להרגיש את החוייה בטרם קרתה.

זו לא יכולה להיות המציאות,
כי עמדתי מולו,
כשם שהוא נגע בליבי.

זה אמנם נשמע מגוחך,
כי במציאות אני מאוד רגשנית.
אך זו לא יכולה להיות המציאות.

במציאות לא נתתי להם לגעת בי יותר,
למעשה אף אחד לא נגע מאז שהשחרתי.


אני כולי,שחורה.

לפני 14 שנים. 25 ביולי 2010 בשעה 22:06

זאב רעב,
אמרת לי שזה מוזר שאני כותבת עליך.
ולא הודיתי בפניך שזה עליך רק אמרתי שזה לא בטוח שזה עליך ולמה חשבת?
וענית לי שכבר קראתי לך זאב.
יש בי קצת יותר גאווה ממה שאני רוצה לפעמים.
כי שמחתי שהבנת שזה היה עליך.
רק העניין הוא,
שאתה לא רעב וטורף כמו שתיארתי.
אתה קשוב ומבין גם,
אתה בטח יודע.
ואמרת לי שאני צריכה להיות מטורפת כדי שיהיה מטורף.

ואני רוצה שיהיה מטורף!!!

וכנראה,
שאני לא כל כך מטורפת.

אז זאב ,
הייתי רוצה להרגיש שאתה קצת יותר ,
בוא נגיד-
שאתה מורעב.

..

לפני 14 שנים. 25 ביולי 2010 בשעה 21:51

אני מרגישה צורך להגיד את זה לעולם,

אני כבר לא בטוחה שאני נשלטת.

לפני 14 שנים. 24 ביולי 2010 בשעה 23:18

ואני לא כיפה אדומה,
ובכל זאת הזאב הזה מושך אותי .
הדירה של הזאב הרעב עובדת בשבילי.
ובא לי מאוד להטרף,ואני לא יודעת מה המשמעות של זה.
בא לי קצת לשכוח מהחוקים ולזרום עם החוויה.
הפחד הוא ליפול ולהיות מנוצלת.

וככל הנטרפים אהיה טרף טרוף,
ויעזבו אותי נטושה כפגר מת באמצע היער.
פגועה ופצועה ואני נמשכת לטורף שלי.

ומי יאסוף את מה שיישאר ממני אחרי זה?
כשיזרקו אותי ורק עורבים יבואו לאכול ממה שנשאר?


מה יהיה איתי אז?


לפני 14 שנים. 23 ביולי 2010 בשעה 20:57