לסגור את הכל.

וחייב להיות משהו דפוק בי אחרת למה כולם עוזבים אותי כל הזמן?
בטוח אין בי מספיק דברים טובים אחרת הייתי גורמת להם להשאר.
ואני יכולה להמשיך להתבכיין ולכתוב,
ולכתוב להתבכיין.
ולאכול ולבלוס ולהתגלגל במיטה.
כמו גלגל ענק אני מתנהגת.
ופתאום כשאמא שלי יצאה מהדלת נפלה לי ההכרה, שאני לבד בבית ויש כל כך הרבה ממתקים וחטיפים שעוד לא אכלתי.
הם סגורים ומוכנים לי שאסתער עליהם.
הרי אני עושה את זה כל כך טוב.
איתם, אין גבולות- אין פחדים.
הם לא יעזבו אותי לעולם.
אבל אני עוצרת את עצמי.
מחזיקה את עצמי.
אני מנסה להבין מאיפה זה מגיע ולמה?
ומה גרם לי להרגיש ככה?
אני צריכה ללמוד למבחן ואני קצת לחוצה כי הוא מחר ועוד לא למדתי כמו שצריך.
כן אז למה אני פה?
כדי לא לשבת במטבח על הרצפה ולבלוס עד שאני לא אוכל להכניס דבר נוסף.
זה כל כך שקוף שזה לא הוא שרציתי,
אלא רציתי שירצה.
כי כשכבר רצה ניסיתי לגרום שיעזוב כל הזמן.
ועכשיו כשעזב אני רוצה שיחזור.
נמאס לי מהמצב הזה.
אני כבר מתחרפנת.
ולמה היא ב-ד-י-ו-ק איך שהוא אוהב?
למה אני לא?
אני מרגישה שאין בי כלום.
שאני לא מספיק יפה,
לא מספיק מעניינת
אולי אפילו טיפשה,
ילדותית וקצת מפגרת.
בהמה.