אני קופאת והוא- אדיש...ממשיך בשלו
"בבקשה, מישהו עלול לראות"אני לוחשת
השפתיים שלו ממש על האוזן שלי "אז כדאי ילדה שלא תשמיעי קול וחוץ מזה זה מחזה נחמד לראות סתם כך באמצע הלילה..."
הוא משועשע, אצבעותיו מחליקות פנימה והחוצה במהירות רבה יותר, אני נקרעת בין האימה שמישהו עלול לבוא לבין גלי העונג שהולכים ומתחזקים.
האור כבה ושוב חשיכה משתררת.
"חבל" הוא ממלמל ובלי התראה יד אחת עוזבת את הפטמה שלי וחובטת שוב בכח בישבן פעם ועוד פעם בעוד היד השניה ממשיכה לשוטט בתוכי.
לא ממש אכפת לי כבר אם מישהו ישמע או יראה, אני נושכת את האגרוף של עצמי כדי לא לזעוק וגומרת.
אני שומעת אותו צוחק והידיים מפסיקות, אני נותרת שמוטה על ברכיו מתנשפת, רועדת, מחייכת מאוזן לאוזן.
אחרי כמה דקות הוא עוזר לי לקום, מושיב אותי על הספסל לצידו, הישבן שלי כואב אבל כל הגוף שלי מרגיש מופלא.
"אז ילדה, איך היה השיעור הראשון שלך?" "מדהים" אני עונה בכנות"תודה"
"תודה אדוני" הוא מתקן בעדינות "כיאה לילדה שקיבלה שיעור בנימוסים"
"כן אדוני"אני חוזרת ומשפילה מבט
"יפה, תתלבשי ואני אקח אותך הביתה, מי יודע איזה טיפוסים מסתובבים בחוץ בשעות כאלה"
אני מתלבשת לאט, לא רוצה שזה ייגמר, לא בטוחה אם יהיה המשך.
" לא לא" הוא עוצר בעדי כשאני שולפת את התחתונים מתיק הערב ומושיט יד, אני מושיטה לא אותם והוא מעיף אותם לאחור מעבר לגדר השיחים" אמרתי לך לזרוק אותם" אני משרבבת שפה בתנועה נעלבת והוא מגחך
"נראה לי שתצטרכי שיעור נוסף בקרוב" אנחנו חוזרים לרחוב השקט, פוסעים זה לצד זו למכונית שלו, מרווחת, מאובזרת.
הוא פותח עבורי את הדלת, סוגר אותה אחרי ונכנס
"תרימי את החצאית ותפשקי את הרגליים" הוא אומר ואני מצייתת ברצון "עכשיו תכווני אותי אל הבית שלך ואחרי זה את יכולה לשאול אותי מה שאת רוצה עד שנגיע" אני מסבירה לו במהירות והוא נוהג בריכוז, מבט לא עוזב את הכביש, יד אחת על ההגה ויד שניה משחקת בי, ממוללת פטמה מבעד לגופיה, צובטת את פנים הירך. קשה לי להתרכז ככה בשאלות שלי...
"איך קוראים לך?" "את תקראי לי אדוני בינתיים"
"אתה נשוי?" "גרוש"
"בן כמה אתה?" "47"
עוד שניה מגיעים לבית שלי..."מה אתה עושה בחיים?" "אני רופא" אני נועצת בו מבט ומסמיקה לגמרי...האיש הזה יצא ישר מהפנטזיות שלי
הוא מבחין בתגובה שלי ומחייך כשהוא עוצר ליד הבניין שלי" ילדה נדמה לי שיש לנו עוד המון מה לעשות יחד. תני לי את הטלפון שלך "
אני מכתיבה לו את המספר "תודה" אני אומרת בסוף, הראש שלי מלא מילים ומחשבות והכל בבלגן.
"תודה על מה?" הוא דורש לדעת
"על הערב"אני מגמגמת
"תפרטי" הוא מתעקש, ידו מועכת שוב את השדיים שלי.
"על השיעור בנימוסים" אני לוחשת
"יותר מפורט ילדה"
"תודה שהשכבת אותי על הברכיים שלך ונתת לי מכות אדוני" אני מסמיקה לגמרי אבל זה מרצה אותו, הוא רוכן ונותן לי נשיקה על המצח
"לכי לישון ילדה- נדבר מחר"
לפני 13 שנים. 5 ביוני 2011 בשעה 17:55