אני מחכה ארבעה ימים עד שהוא מתקשר, לא מחכה בכסיסת ציפורניים ליד הטלפון-זה לא מתאים לי, אבל בהחלט חושבת בלי הפסקה כמעט על המפגש איתו ובלילות לפני השינה משחזרת כל רגע ורגע בעזרתו האדיבה של הויברטור האהוב עלי.
כשהוא כן מתקשר ואני שומעת את קולו הלב שלי מאיץ מיד את פעימותיו.
"חשבת עלי ילדה?" בלי שלום או דבר נימוסים מיותר "בהחלט" אני מגלה שאני כנה בניגוד לרצוני.
"יפה, גם אני חשבתי עלייך" הוא מציין וחיוך מתפשט על פניי "בואי לפגוש אותי" אין סימן שאלה, זו קביעת עובדה ולמרות שדווקא היו לי תוכניות אני לא מהססת לרגע "איפה?"
"תבואי לקליניקה שלי" הוא קובע ומוסיף הנחיות הגעה, אני מכירה את האזור- החלק הכי יוקרתי בעיר.
"תגיעי בחמש בדיוק ילדה, אני אחכה לך בלובי" הוא משתתק לרגע כמהרהר ומוסיף" תלבשי שמלה חמודה ובלי תחתונים"
"כן אדוני" אני עונה וכבר מסמיקה. השיחה מתנתקת בלי מילות פרידה ואני נכנסת לפרץ פעילות- מקלחת, סידור שיער, מה ללבוש...
בארבע וחצי בדיוק אני עולה על התחתית לכיוון הקליניקה, בשמלה חמודה להפליא בצבע דובדבן, מקווה שלא תהיה רוח, השמלה מסתיימת ממש מעל הברכיים שלי ואני הרי לא לובשת תחתונים.
אני יורדת מהתחתית וממהרת, לא רוצה לאחר- הלב שלי קופץ בקצב לא סדיר מהתרגשות.
אני מוצאת את הכתובת בקלות, בניין משרדים מרשים עם שוער בכניסה והמון אנשים מלאי חשיבות נכנסים ויוצאים.
אני מאתרת אותו ברגע שנכנסתי, משוחח עם מישהו, לבוש בחלוק לבן- אוי רופאים תמיד הדליקו אותי.
אני ממתינה בצד עד שיסיים, מנסה להיות סבלנית, אחרי מספר דקות הוא לוחץ את היד , לחיצה מלאת ביטחון וניגש אלי.
"הגעת בזמן, כל הכבוד ילדה" הוא מסתובב ומוביל את הדרך למעליות.
בפנים הוא לוחץ על הכפתור לקומה ה16, למרות כמות האנשים בלובי רק זוג נוסף נכנס למעלית, זוג מבוגר שעולה לקומה ה15.
"עשית את מה שאמרתי?" הוא שואל במעלית כאילו אין שם אף אחד מלבדנו.
אני מהנהנת בשקט, מבחינה שלמרות שהזוג המבוגר עומד לפנינו, אין ספק ששניהם קשובים לשיחה בינינו.
"תראי לי" הוא דורש והעיניים שלי מתעגלות בתדהמה-כאן?? הוא מרים גבה "קדימה ילדה"
בהיסוס, לאט לאט, אני מעלה את השמלה למעלה, ממש מילימטרים בודדים, בלי אזהרה הוא אוחז בזרועי, מסובב אותי כשפניי צמודים לדופן המעלית,מניף את השמלה למעלה וסוטר לישבן שלי פעמיים בעוצמה רבה.
אני תוהה אם אמות ממבוכה, האישה המבוגרת נועצת בנו מבט מזועזע, בעלה נראה די מרוצה ולשמחתי המעלית נעצרת בקומה שלהם.
הוא נועץ בי מבט ואני משפילה מבט לרצפה "ילדה אני מצפה לציות מהיר כשאני אומר משהו" "כן אדוני" אני ממלמלת כשהמעלית מגיעה לקומה ה16.
הוא לוקח את זרועי ואוחז בה די בחוזקה לאורך המסדרון ומרפה רק כשאנחנו בקליניקה שלו- יש בנ כל מה שיש בחדר רופא רגיל פלוס כיסא של גניקולוג, הוא מבחין במבטי המשתומם- הרי על השלט היה כתוב מומחה לרפואת אף אוזן גרון.
"את תוהה מה עניין הכסא לכאן?" הוא שואל בקול משועשע "הוא נועד למטופלות מיוחדות ועכשיו ילדתי תתפשטי במהירות זמן להתחיל בבדיקה" "בדיקה?" "בוודאי" הוא עוטה על פניו ארשת מקצועית ממתין.
הראש שלי רוצה לסרב ולהסתלק- הלב שלי עושה סלטה ודילוגים מרוב התרגשות.
אני מתפשטת, מניחה את הבגדים יפה כל כסא ליד השולחן שלו.
"לא להתבייש, זו בדיקה שגרתית...בינתיים לפחות" הוא מחייך ומורה לי להתקרב.
הוא שוקל אותי, מודד גובה ושולח אותי לשבת על המיטה- מודד לחץ דם ופונה לאחת המגירות לחפש משהו.
"זמן למדוד חום ילדה" הוא אומר ועל פניו חיוך קצת מרושע "את מעדיפה לשכב על המיטה או על הברכיים שלי?" הוא אוחז מדחום זכוכית מיושן.
"אין סיכוי!" אני מודיעה וקופצת ממקומי על המיטה
"ילדה"הקול שלו מקבל נימת מזהירה"את מתווכחת איתי?" אני מתעקשת" אני לא רוצה למדוד חום"
"זה חלק מהבדיקה ובקליניקה שלי מודדים ככה חום לילדות אז בלי ויכוח"
"לא רוצה" אני משלבת ידיים בנחרצות.
"בסדר" הוא אומר, מניח את מד החום במקום וניגש אל מאחורי השולחן "נראה אם תשני את דעתך אחרי שיעור נוסף בצייתנות" הוא שולף סרגל עץ מאחת המגירות.
לפני 13 שנים. 6 ביוני 2011 בשעה 15:35