היד שלי נשמטת לצד הגוף, אני נושכת שפתיים. הוא מעביר עלי מבט מלמטה למעלה "שוב שיחקת עם עצמך ללא רשותי...מה יהיה ילדה?"
אני מנסה לומר משהו אבל הוא מניח אצבע על שפתיי "אף מילה, את יודעת שאין טעם לדבר עד שלא תיענשי" הוא מצעיד אותי אל מחוץ לחדר, הפרופסור עדיין מזיין את אשתו, ידיו סוטרות לישבנה- גם אני רוצה!!
הוא פותח את הדלת של החדר הסמוך, הוא ריק מרהיטים כמעט לגמרי. רק כסא גדול עומד במרכז, שטיח לבן פרוש מקיר לקיר.
הוא מושך אותי ומתיישב בכסא, מעמיד אותי בין רגליו, אוחז בידיי.
המצבט מתחפר ונושך את הדגדגן שלי, הצבט שלו הופך לי את הבטן בתערובת של פחד ועונג.
הוא שולח יד ומסיר את המצבט ואני נאנחת בהקלה, אחר כך הוא מוציא משהו מהכיס.
"את יודעת מה זה ילדתי?" אני אומרת שלא.
"זה שורש ג'ינג'ר" הוא אומר, מבחין במבט התמיהה שלי "בדרך כלל משתמשים בו כתבלין, יש לו מן חריפות מעודנת בבישול אבל יש לו עוד שימוש" הוא מחייך חיוך מצמרר "הוא יכול לשמש כדי להעניש ילדות שמתחצפות"
אני בולעת רוק, מנסה להרתע ללא הצלחה.
"מכניסים אותו לישבן והוא שורף , מאד ולהרבה זמן וככה הוא יזכיר לך ילדתי שכדאי מאד לא להתחצף"
אני רועדת, החיבה שלו לישבן שלי ולעונשים שקשורים בו מטרידה ומרגשת וקשה לי להתמודד עם הסתירה הזאת.
הוא שם כפפת רופא על יד אחד ואיכשהו זה נורא עוד יותר.
"על הברכיים שלי" הוא מצווה ואני מניחה את עצמי בדממה, יודעת שהוא צודק- לא נזהרתי בדבריי.
הוא מפשק את הלחיים שלי ביד אחת ומיד דוחף פנימה שתי אצבעות משומנות היטב, אני מנסה להתפתל והוא סוטר לי בכח.
אחר כך הוא מוציא את האצבעות ואומר "הג'ינג'ר יהיה בתוכך רבע שעה ילדה ואז תצטרכי לעמוד בפינה עוד רבע שעה ואז נחליט מה הלאה"
אני לא מגיבה והוא סוטר לי שוב "אני מצפה לתגובה כלשהי" "כן אדוני" אני אומרת מיד בקול מפוחד.
אני מרגישה משהו קשה על הפתח, הוא מחדיר אותו לאט, בסבלנות, עוד ועוד.
זה גדול, כמעט כמו הזין שלו בתוכי ומתחיל לצרוב כמעט מיד.
אני מנסה בכל כוחי לקבל את העונש בגבורה אבל הצריבה הולכת ומתגברת, ממלאת אותי. אני מרגישה איך הפנים שלי נעשים סמוקים.
הוא מניח יד על הישבן שלי כל הזמן, מהדק את הלחיים עוד סביב הג'ינג'ר הנורא.
אני מתפתלת, שואפת אויר, מתחננת לרחמים, להמתקת העונש.
"ילדתי את יודעת שאני לא נוטה לרחמים מיותרים. התחצפת תענשי נגמור עם זה. רחמים וויתורים רק יקשו עלי ועלייך בעתיד" הוא מסביר בטון חינוכי מרגיז.
"אדוני בבקשה בבקשה אני אהיה ילדה טובה תמיד" דמעות נוטפות על השטיח הלבן, אני מוכנה להבטיח הכל בשלב הזה.
"את לא" הוא אומר ברוגע "וזה בסדר, בשביל זה אני פה...אני אוהב להעניש אותך" הוא משחק עם מקל הג'ינגר, גורם לצריבה להתפשט עוד.
זאת רבע השעה הארוכה ביותר בחיי. הוא לא מפסיק להרצות לי לרגעף מונע ממני לזוז אפילו מילימטר.
פתאום הוא אומר שהזמן עבר ומוציא את הג'ינג'ר מתוכי.
ההקלה מיידית אבל אז אני מרגישה שעדיין שורף- נורא.
"עכשיו זמן לעמוד בפינה לחשוב קצת וכדי שלא תתפתי לגעת בעצמך נקשור את הידיים" הוא אומר ובשניה הידיים שלי קשורות מאחורי הגב" הוא מעמיד אותי בפינה עם האף צמוד לקיר ומתיישב בכסא, מביט בי בזמן שאני עומדת בפינה, זזה בחוסר נוחות, נואשת להפטר מהשריפה שבתוכי.
הזמן נוזל לאט לאט, הישבן שלי בוער ובין הרגליים שלי פעימות ריגוש- אני אוהבת את העונשים שלו.
"גשי אלי ילדה" הוא אומר שעוברת עוד רבע שעה ואני כמעט רצה אליו.
"על הברכיים" אני כורעת בין רגליו, הידיים שלי מאחורי הגב. הוא מניח יד תחת הסנטר שלי, מרים את מבטי לפגוש בשלו.
"מה אומרים ילדתי?" "תודה שהענשת אותי אדוני, אני מצטערת שהתחצפתי אליך" קולי מלא חרטה כנה, אני רוצה שתתגאה בי תמיד
"קטנה שלי" הוא רוכן ומנשק את הלחי שטופת הדמעות שלי "בואי נלך לקלח אותך, לשטוף את השריפה מהישבן הנחמד שלך"
הוא מקים אותי, משאיר את הידיים קשורות ומוביל אותי לחדר אמבטיה מהמם.
הפרופסור ואישתו נמצאים שם.
"בואו ילדות זמן מקלחת" הפרופסור מחייך.
לפני 13 שנים. 26 ביוני 2011 בשעה 14:51
