אני יושבת מולו, הוא אוכל ומפטפט איתי על דברים חסרי חשיבות, כאילו לא הביא אותי לידי רעידות רק לפני חמש דקות, כאילו לא השאיר אותי תלויה באויר בין פרס לעונש.
הוא דוחק בי לאכול ומנסה לגרור אותי ליותר מתגובות בנות הברה אחת, אבל אני שקועה כולי במה שהתרחש קודם ובצורך שלי לשכנע אותו שמגיע לי פרס הפעם.
הוא לוקח את הזמן, שותה כוס יין בשלווה בזמן שאני בקושי מצליחה לשבת בשקט.
"סיימת?" הוא שואל בסוף "כן" הוא מרים גבה ואני מיד מתקנת "כן אדוני"
הוא מהנהן וקם ממקומו. אני מפנה מהשולחן, עוזרת לו לשטוף כלים- לרגע הסצינה נראית כל כך רגילה, כל כך ביתית- סתם עוד זוג בשלוות צהרי שבת.
"קדימה ילדתי, נחזור לספריה" נדמה לי שאני מתחילה לתעב את החדר הזה...
הוא נכנס לספריה ומתיישב מאחורי השולחן זקוף, מבטו נעוץ בי. אני נותרת לעמוד מולו, ממש כמו תלמידה בחדר המנהל. אני מחניקה חיוך מעצם המחשבה על הסצינה שכיכבה הכי הרבה בפנטזיות שלי.
"ובכן ילדתי יש לך הזדמנות לומר לי למה לא מגיע לך להענש על החיבור או נכון יותר על הסטיה מהנושא שקבעתי"
"אני חושבת.." אני פותחת ומיד הוא משתיק אותי
"תעמדי זקופה ילדתי, ידיים מאחורי הגב ותזכרי את הנימוס שלך" אני מזדקפת, מיישרת ידיים מאחורי הגב, מנסה להישיר את מבטי אל מבטו "אדוני, אני מאמינה שהחיבור שלי כן עוסק בדיוק בתחום שקבעת. פעלתי לפי ההנחייה שלך, לכתוב חיבור בן ארבעה עמודים על הכנסייה הקתולית. ציינת במפורש שביכולתי לבחור באיזה נושא ספציפי להתמקד וכך עשיתי" אני לוקחת נשימה
"החיבור שלי עסק בעיקר בעיקרי הפילוג בין הכנסייה ברומא לכנסייה האנגלית- בסיבות לפילוג ובהשלכות שלו על עתיד הכנסיה,
אמנם הרחבתי מאד על אנגליה ואירועי התקופה אבל זה היה הכרחי על מנת להעביר את הנקודה של החיבור אדוני"
אני משתתקת ומשפילה את מבטי, בוחנת את תגובתו מבעד לריסים.
בצורה מוזרה נראה שהוא עומד לפרוץ בצחוק "יש לך אומץ ילדה בזה אין ספק" הוא אומר והצחוק מנצנץ במבטו
"מגיע לך פרס רק על הנאום היפה ובעתיד כשאתן לך משימה אקפיד למקד אותה כך שלא יהיו לך פרצות"
אני מרשה לעצמי להרגיש הקלה ולחייך אליו, חיוך קטן.
"ואיך תרצי את הפרס שלך?" השאלה מבלבלת אותי, מוציאה אותי משיווי משקל. מהרגע הראשון קיבלתי בטבעיות את זכותו לשלוט, להחליט, להכתיב את מהלך יחסינו ופתאום אני צריכה לומר לו מה אני רוצה?
"מה קרה קטנה?" הוא שואל בעדינות "קשה להחליט?"
"בערך" אני מודה
"תרשי לי להחליט גם הפעם למרות שזה הפרס שלך" הוא ספק אומר ספק שואל
אני מהנהנת ומחייכת- ככה טוב לי, שיחליט.
הוא מושך את הכסא למרכז החדר "בואי אלי קטנה שלי" אני מתקרבת בלי היסוס, בוטחת בו, אוהבת.
הוא מככון אותי בעדינות, משכיב אותי על ברכיו, מסמן לי לפשק מעט את הרגליים.
הוא מלטף את העורף, הגב, הישבן, הירכיים. בקלילות, כמעט באגביות הוא סוטר ללחי אחת ואז לשניה ושוב ושוב.
אלה מכות חצי רציניות, כאלה שבונות לאט לאט חום שמתפשט לרוחב הישבן.
הוא שןלח אצבע אל הרגליים- רטוב כמובן.
הוא מכניס עוד אצבע וביד השניה סוטר שוב.
הוא מפתח קצב מהיר- אצבעות מזיינות ויד שניה סוטרת לשתי הלחיים פעמיים שלוש ארבע
אחר כך הוא מוציא את האצבעות ומתחיל לעסות את הדגדגן בעוד היד השניה ממשיכה לסטור לישבן.
אני מתפתלת על ברכיו.
"בואי נלך למיטה" הוא אומר פתאום ומחבק אותי במסדרון, אני מרגישה קלילה, כל הגוף שלי מעקצץ בציפיה.
הוא משכיב אותי על הגב, מרים את הידיים אל מעל הראש וקושר בפיסת בד.
הוא מרכין ראש וסוגר שפתיים סביב פטמה זקורה אחת. החום של שפתיו מטריף אותי. ושוב יד אחת צוללת אל בין הרגליים, אצבע בפנים ואצבע על הדגדגן.
הלשון מעגלת עיגולים סביב הפטמה והשיניים נושכות בחוזקה.
אני גונחת, הרגליים רועדות בלי שליטה.
הוא משנה את התנוחה של היד ועכשיו אצבע אחת בין הרגליים ושניה בישבן- הוא מכניס ומוציא אותן בכח.
פטמה אחת לכודה בין שפתיו והשניה נצבטת שוב ושוב.
אני יודעת שכל שניה אגיע לשיא, נואשת לגמור "אדוני בבקשה אני רוצה אותך..." אני מתחננת והוא משועשע
"מה את רוצה בדיוק ילדתי?" "אותך בתוכי" אני אומרת בקול חנוק, להוט.
הוא מרים את הרגליים שלי עוד ועוד, מוציא מהמגירה את הויברטור הקטן ובלי הרבה גינונים מחדיר אותו לישבן "תוודאי שלא יפול" הוא אומר וסופסוף חודר לתוכי- זו תחושה מופלאה, נכונה כל כך.
הוא מזיין בתנועות חדות והתחושה המשולבת של הויברטור ושלו כמעט וגורמות לי להתייפח מהצורך לגמור
הוא בוחן אותי לרגע ומגיש לי שתי אצבעות, אני מכניסה אותן לפה, טועמת אותו ואותי עליהן
הוא מזיין יותר ויותר חזק ואני מלאה בו ושלמה כל כך,
אני גומרת יחד איתו, חזק, סוחף.
אחרי כמה דקות הוא נשכב לצידי חובק אותי אליו.
כשהעיניים שלי נעצמות נדמה לי שהוא לוחש משהו לתוך השיער שלי אבל אני לא בטוחה מה...
לפני 13 שנים. 10 באוגוסט 2011 בשעה 14:32
