Tailor made

אני מתעוררת משנת הצהריים עדיין בזרועותיו אבל משהו עגמוממי השתלט עלי ואולי לא עגמומי אולי סתם מבולבל
אני שוכבת בדממה, לא רוצה להפריע את מנוחתו ומנסה להבין מה קרה פתאום- האם זו ההחלטה שהחלטתי לגבי הרצון שלי להיות איתו עוד? האם זה המשפט שנדמה לי שלחש לתוך שיערי לפני שנרדמתי? ואולי ההסבר פשוט הרבה יותר...אולי אחרי כל התקופה האינטנסיבית הזאת איתו יש בי צורך לשתף מישהו במה שעובר עלי?
אני זזה לאט לאט עד שאני מצליחה לצאת מן המיטה בעדינות, בלי להעיר אותו, אני מוציאה את הטלפון מהתיק, מדליקה אותו, מתעלמת מכל ההודעות והשיחות שלא נענו ומסמסת בזריזות - היי, יודעת שלא הייתי הרבה בקשר לאחרונה אבל חייבת לדבר איתך, בבקשה...
אני מחכה בדיוק דקה לתשובה -ניפגש במקום הרגיל בשמונה.
אני מחייכת ומכבה שוב את המכשיר. כשאני פונה שוב למיטה הוא מביט בי בחצי חיוך "הכל בסדר ילדה?"
"כן אדוני" אני מחייכת בהיסוס "זה רק...שקבעתי עם חברה לערב"
הוא מרים גבה "ככה סתם בלי לשאול אותי? את יודעת שאת צריכה לבקש רשות ילדתי"
אני חוזרת למיטה "קבעתי את זה כשלא היית...לפני שידעתי מה אחליט..." זאת הפעם הראשונה מאז שהכרנו שאני משקרת לו, פעמיים ברצף, שקר מכוון שנועד להסתיר את האמת...נדמה לי שפעימות הלב שלי רועמות בכל החדר.
" בסדר ילדתי, אין לי רצון לגזול אותך מחברותייך "
רוב אחר הצהריים עובר בשיחה נעימה על כל דבר שבעולם ושוב זה מרגיש כאילו אנחנו סתם זוג רגיל, אם מתעלמים מהעובדה שהוא לבוש ואני עירומה או מהעובדה שחצי מהשיחה עוברת עלינו כשאני על ברכיו והוא עושה בי מה שמתחשק לו...
בשבע ערב הוא מסיע אותי הביתה, מנשק אותי בעדינות על השפתיים, מזכיר לי להיות בבית עד אחת עשרה בדיוק ונוסע.
אני רצה למעלה מתקלחת במהירות, לובשת ג'ינס- כמה זמן לא לבשתי סתם ג'ינס וגופייה ויוצאת שוב מהבית, שוכחת את הטלפון זרוק בסלון.
בשמונה אני בשפת הים מחפשת במבטי דמות מוכרת על כסאות בית הקפה הפרושים ממש עד קו המים.
יד מנופפת לי...אני חולצת סנדלים ופוסעת בין הכסאות.
"היי" אני מחייכת, נבוכה לרגע, "היי" החיוך שמולי חם כרגיל "שבי הזמנתי לך יין לבן והזמנתי לנו עוגת שוקולד חמה"
אני מתיישבת בחיוך רגוע יותר "התגעגעתי אליך" "גם אני אליך, לאן נעלמת? את נראית טוב...מה קורה?"
אני מביטה בו, בבן הזוג שלי לשעבר שהיה ונשאר חברי הטוב ביותר ותוהה איך להתחיל לספר לו.
כל כך הרבה שנים היינו יחד עד שהבנו שהאהבה והריגוש אינם אבל תחומי העניין המשותפים נשארו והחברות החמה והאמיתית שהתפתחה בינינו מאז הייתה מתנה לא צפויה.
אני מביטה סביב- החוף הולך ומתרוקן וכך גם כוס היין שלפני, אני אוזרת אומץ ופותחת את הפה. לא מביטה בו בזמן שאני מגוללת את הסיפור שלי.כל כולו עם הרבה פרטים ועם תיאור מדוייק של סערת הרגשות שלי.
השמש שוקעת תוך כדי סיפור והחושך שיורד מקל עלי "והדבר הכי טוב הוא שאני חושבת שהיום הוא אמר שהוא אוהב אותי גם"
כשאני מסיימת אני מעיזה להגניב מבט הצידה
החבר הכי טוב שלי מביט בי בחיוך גדול, לאט לאט השפתיים שלי מתעקלות גם הן לחיוך. ההקלה שאני מרגישה עצומה. ההחלטה שלי הייתה נכונה, אני רוצה את הקשר הזה ורוצה שהוא יתחזק, כנראה שרק הייתי צריכה לשתף מישהו במה שעובר עלי.
"זה בדיוק מה שחלמת עליו כל השנים" הוא אומר ומתחיל להפגיז אותי בשאלות.
אני רגועה עכשיו, נשענת לאחור בכסא, כפות הרגליים משחקות בחול.
בלי שאני שמה לב הזמן טס ורק בחצות אנחנו קמים ללכת.
"תקפיץ אותי הביתה, אין לי כח ללכת" שתיתי יותר מדי נראה לי והשילוב של אלכוהול והקלה מסחרר לי את הראש..
הוא משלב את זרועו בזרועי ואנחנו פוסעים לרכב "אני באמת שמח בשבילך, היית זקוקה למישהו כזה בחיים"
הוא כל כך מפרגן שבא לי לנשק אותו...
הוא מוריד אותי בפתח הבית, אני מנשקת אותו על הלחי ועולה הביתה מחייכת.
אני מצליחה להחמיץ את הרכב המפואר שחונה ממש ליד ואת האיש שיושב בתוכו והבעת פניו קשה כאבן.