Tailor made

אני קמה בבוקר יום ראשון חייכנית ומאושרת, הפגישה עם חבר טוב והשיחה החזירו לי את הביטחון שבחרתי נכון- את הגבר הזה אני רוצה ואת סוג הקשר שהוא יכול להציע לי...
אני מגיעה לעבודה מוקדם מהרגיל ועובדת ביעילות בלי לבזבז זמן על ריכולים והפסקות קפה.
רק לקראת הצהריים אני קולטת שלא שמעתי ממנו בכלל הבוקר וזה מוזר...
הוא תמיד שולח הודעה אם אין לו זמן להתקשר והתרגלתי כבר לחיוך ולהרגשה הנעימה שתמיד עוברת בי כשאני קוראת את אותה שורה קבועה שלו "שלומך טוב היום ילדתי? תתנהגי יפה" בלי לצפות לתגובה ממני.
לקראת סוף יום העבודה אני כבר חוששת ומתלבטת האם להפר את הכלל ולנסות ליצור איתו קשר בעצמי. אני מתלבטת עם עצמי באוטובוס כל הדרך הביתה- מנהלת ויכוח ער של בעד ונגד ולא מגיעה להחלטה.
אין לי חשק לעשות כלום ואני מתיישבת על הכורסא האהובה עלי מול החלון ומביטה בטלפון כל רגע- מייחלת שייתן סימן חיים.
בעשר בלילה אני קמה בחוסר חשק, כל הבית חשוך והרגליים שלי מכווצות מההתכרבלות בפינת הכורסא.
בא לי לבכות מזה שהוא לא יצר קשר כל היום ובא לי לנער את עצמי על זה שהוא משפיע עלי כל כך.
באמצע המקלחת, מלאת שמפו וסבון הטלפון שלי משמיע סופסוף צליל של הודעה.
אני סוגרת את המים, עוטפת את עצמי ברישול במגבת ומטפטפת מים לאורך המסדרון, טסה אל הטלפון.
הודעה ממנו, חיוך גדול מתפשט על פני, אני נושמת לרווחה ופותחת את ההודעה.
החיוך נמחה, אני בוהה במסר הקצר בלי להבין.
"העונש הראשון לילדה שמשקרת הוא לא להיות איתי בקשר בכלל עד שאחליט אחרת"
היד שלי מתחילה לרעוד, אני מניחה את המכשיר וחוזרת למקלחת בלב כבד.
המחשבות מתרוצצות לי בראש- למה הוא מתכוון? איזה שקר הוא גילה? כמה הוא יודע? ומה פתאום העונש הנוראי הזה, למנוע ממני קשר איתו ועד מתי?
אני חושבת שזה הרגע שבו אני תופסת באמת עד כמה האיש הזה חשוב לי, עד כמה אני רוצה להיות שייכת לו.
אחרי המקלחת אני מתעטפת שוב במגבת והולכת ישר למיטה.
הכל חשוך, אני נשכבת במיטה, טומנת פנים בכרית ונרדמת למרות הדמעות שזולגות.
השינה שלי טרופה מלאה חצאי חלומות קודרים על ים סוער ועננים כבדים בצבע נחושת, שום דבר רע לא קורה בחלום אבל אני קמה בבוקר מפוחדת ועם כאב ראש נוראי.
שאר השבוע הופך לעיסה דביקה אחת של ימים חסרי עניין.
הוא לא יוצר קשר ואני לא מעיזה לנסות ולהתקשר או לסמס.
אני הופכת שוב ושוב בארועי שבת בערב ותוהה מה הוא יודע וכמה הוא עשוי לכעוס- כל יום שחולף מעצים את הדאגה שלי מפני מה שיקרה אם וכאשר הוא יחליט שהגיע הזמן שנפגש שוב.
מדי פעם בין פחד מהעתיד ואומללות מחוסר היחס אני מסה לנתח את הרגשות העזים שלי לאיש הזה שמגשים לי את כל הפנטזיות והרבה מעבר להן.
ביום שישי בערב עוד הודעה ממנו, אני מביטה בטלפון שמונח לצידי בחוסר החלטיות- לקרוא או לא לקרוא זאת השאלה...
בסוף אני שולחת יד לאט לאט, מקרבת אלי את המכשיר ופותחת את ההודעה "תהיי למטה מחר בעשר בערב. בלי חזיה או תחתונים. את לא תגיעי לעבודה ביום ראשון"
הלב שלי מאיץ את פעימותיו- מה זה אומר? מה הוא מתכנן? למי אכפת, העיקר שמחר אראה אותו.
למרות הפחד אני ישנה טוב בפעם הראשונה מאז יום ראשון ואפילו מצליחה להעביר את השבת בקריאה ובסידור הדירה.
ככל שהיום מתקדם מעט השלווה שדמיינתי שיש בי מתפוגגת, אני נטרפת ממחשבות על מה שהוא עלול לעשות לי ואין לי ספק שזה הולך לכאוב.
בשמונה אני עושה אמבטיה ארוכה שנועדה להרגיע- זה לא מועיל, הידיים שלי רועדות והכל נופל לי כל הזמן.
אני בוחרת בשמלה הכחולה שלי, אחת שהוא מחבב במיוחד, לא לבשתי אותה מאז שנסענו ללונדון.
היא גורמת לי להראות ולהרגיש צעירה יותר- אולי הוא יחליט להיות רחמן.
אני קושרת את השרוך מאחור בקשר פרפר יפה, נועלת סנדל כחול כהה עם עקב קטנטן, מסרקת את השיער עד שהוא מבהיק ואז עומדת ונועצת מבט בדמותי במראה- יהיה בסדר, לא?
ברבע לעשר אני לוקחת את התיק מהספה ויורדת, עדיף שאני אחכה ולא הוא.
אני רצה למטה שלוש קומות, בגרם המדרגות האחרון הטלפון מתחיל לצלצל. אני נעצרת ומחטטת בתיק- איפה המכשיר הארור??
עד שאני מוצאת אותו הצלצול נפסק -מספר חסוי... לפני שאני זזה האור כבה, חושך מוחלט משתרר.
אני נשארת לעמוד לרגע, מנסה להסתגל לחושך, לא רואים כלום אפילו שהחצר ממש קרובה.
אני מסננת קללה קטנה ומחליטה להתקדם, אין לי זמן מיותר.
יורדת שתי מדרגות ונתקלת חזיתית במשהו, במישהו. שני ידיים תופסות אותי.
בשניה הראשונה אני מרגישה אימה טהורה ודחף לצרוח ולבעוט אבל כשהאימה נסוגה אני מבינה שהידיים האלה שאוחזות בי מוכרות וכך גם ניחוח הבושם האהוב הזה.
" אדוני, הבהלת אותי כל כך" "אף מילה" הוא כמעט נוהם, הוא מוריד אותי עד למטה, מצמיד אותי לקיר.
הידיים נמשכות לאחור והוא פורם את הקשר היפה שעשיתי ומשתמש בסרט כדי לקשור את מפרקי ידי זה לזה מאחורי גבי.
"אדוני..." קשה להסוות את הבהלה שבקולי.
"אמרתי אף מילה" משהו מונח על עיניי ונקשר מאחורי ראשי.
עכשיו אני נבהלת באמת- אני לא רואה, הידיים שלי קשורות בכח והוא כועס...כל כך כועס.
הוא מנתק אותי מהקיר וסוחב-גורר אותי איתו, תודה לאל שהרחוב תמיד שומם בשעות כאלה.
הוא מכניס אותי לרכב ונכנס למושב הנהג.
לפני שאני קולטת מה קורה הוא משכיב את המושב שלי ומושך את השמלה עד שהשדיים שלי נחשפים, הדבר הבא שאני מרגישה היא המתכת הקרה, הנושכת של המצבטים. אחר כך הוא מתחיל לנסוע, במהירות מפחידה.
אני מנסה להיות בשקט, אבל אני מבועתת. הידיים שלי נרדמות מאחורי הגב והפטמות שלי בוערות מכאב.
"אדוני..." היבבה חומקת מבין שפתיי
"שקט ילדתי, עוד יהיה לך זמן לדברר ולנסות להסביר את עצמך"
הוא לוחץ על דוושת הגז, הרכב טס ואני שותקת, עטופה בחשיכה.