אני פושטת את הבגדים, לא מהר מדי, שידע שאני לא מרוצה בכלל, ונשכבת על המיטה.
הוא לובש כפפה וניגש אלי "מה קרה ילדתי, את לא נראית מרוצה"
"אני לא" אני מסננת
"אל תהיי חצופה" הוא מזהיר ומנער את מד החום "תפשקי את הרגליים"
אני מזעיפה פנים אבל מצייתת- ידעתי שזה רעיון רע לעבוד אצלו
הוא מכניס את מד החום ומשחק איתו, מעביר בי צמרמורת נעימות , אני טומנת את הפנים במזרן, לא רוצה שיראה עד כמה זה נחמד.
הוא ממתין חמש דקות ומוציא אותו "אין לך חום, מוזר, את ורודה כולך, נצטרך לבדוק שוב מאוחר יותר"
"אתה יודע שאני שונאת את זה" אני ספק שואלת ספק מאשימה, פני עדיין טמונים במזרן
"בוודאי" הוא עונה ברצינות "ואני אוהב לגרום לך להרגיש כמו ילדה קטנה ונבוכה. שבי בבקשה"
אני מתיישבת, מבטיחה לעצמי לשתוק מעכשיו, שום דבר טוב לא יצא ממה שיש לי לומר.
הוא לוקח מד לחץ דם, מסדר אותו סביב הזרוע שלי ומתחיל למדוד.
"עוד שעתיים תכנסי אלי שוב ילדתי ונמדוד שוב את החום, בעשר בבוקר בדיוק, כן?"
"ואם תהיה עסוק?" אני שואלת, סתם כדי להגיב
"גם אם אהיה עם מטופל את תיכנסי ותזכירי לי את זה, ברור?" המבט שלו מבהיר לי שהוא לא מתבדח
"כן אדוני" אני תוהה אם יהיה לי אומץ פשוט ללכת הביתה
"לחץ הדם שלך גבוה יחסית" הוא שוב מחייך חיוך זדוני, מרכיב את הסטטוסקופ על האוזניים "תנשמי עמוק"
הסטטוסקופ קר והוא לוקח את הזמן ומעביר אותו ממקום למקום ביד אחת וביד השנייה חופן שד, מועך, צובט קצת את הפטמה. המבט שלו נעול על המבט שלי כל הזמן.
הוא מציץ לגרון ולאוזניים ואז מעיף מבט בשעון "טוב ילדתי, אני אמשיך איתך מאוחר יותר עוד מעט יגיעו מטופלים, תתלבשי" אני מחליקה מהמיטה באנחת רווחה ומתלבשת במהירות.
"אני צריך שתתייקי את אלה" הוא מצביע על ערימת הניירת שעל שולחנו, אני ניגשת להרים את הערימה
"עוד לא סיימתי ילדתי" הוא עוצר אותי "תתכופפי מעל המיטה ותרימי את החצאית"
"אבל למה?" אני לא מצליחה לעצור את עצמי
"כי ככה אמרתי" הוא עונה כאילו זו התשובה הכי הגיונית בעולם
אני משרבבת את השפה התחתונה "לא כיף לעבוד אצלך" הוא לא מתרשם ואני מתכופפת ומרימה את החצאית
הוא נעמד לצידי ומניף יד. המכה נוחתת בכוח, הצליל מהדהד בחדר
"אדוני!!!" אני לא יודעת למה העוצמה מפתיעה אותי
"אף מילה, מספיקה תלונות ויללות ממך להיום ילדה ואם תגרמי לי להתעכב עוד, יגיעו מטופלים וימתינו בחוץ בזמן שאת פה בפנים. האקוסטיקה פה גרועה ילדתי..."
הוא לא צריך לסיים את המשפט. הוא מניף שוב את היד, מותח את הזרוע לאחור ומנחית חבטה מהדהדת על הלחי השנייה, אני לא מוציאה הגה.
הוא סוטר בחוזקה 20-25 פעמים "את יכולה לגשת לשולחן שלך ילדתי ותזכרי, בעשר בדיוק תזכירי לי שצריך למדוד חום" "כן אדוני" אני גוררת רגליים בחוסר חשק בדרך החוצה.
כשאני מתיישבת מאחורי השולחן נכנס המטופל הראשון של היום ומיד אחריו שניים נוספים ומהר מאד אני שוקעת בעבודה, מנסה להתעלם ממחוגי השעון הנעים במהירות לעבר השעה עשר בבוקר.
לפני 13 שנים. 11 בספטמבר 2011 בשעה 13:34
