Tailor made

להפתעתי אני די נהנית מהטיפול באנשים ומעבודת הניירת, רוב המטופלים שלו בגילאי 35-40
ורובם רוצים לפתוח איתי בשיחה.
בעשרה לעשר נכנס איש פחות או יותר בגיל של אדוני, אני מתפללת שיסיים מהר אבל הדקות נוקפות והשעה עשר מגיעה, אני קמה מאחורי השולחן שלי, הרגליים רועדות לי, בחדר ההמתנה יושבים עוד שני מטופלים והם שקועים בשיחה ערה. אני נוקשת על הדלת חלש, מקווה שאולי הוא עסוק
"אפשר להיכנס" הוא קורא לצערי הרב. אני פותחת את הדלת.
הוא יושב מאחורי השולחן ונראה שקוע בשיחה עם האיש שנכנס לפני עשר דקות
"אם אתה עסוק אני אחזור מאוחר יותר" אני אומרת בחיוך מקסים
"זה בסדר, אנחנו כמעט סיימנו, רק אכתוב מרשם וזהו" הוא פונה אל המטופל "פגשת את המזכירה החדשה שלי?" מזה אני מסיקה שהאיש הוא לא סתם עוד מטופל
"כן" האיש מחייך מבטו אומד אותי בלי בושה "היא הייתה מקסימה בחוץ"
"זה חבר יקר שלי" אדוני אומר ומפנה את מבטו אלי "רצית משהו?"
אני בטוחה שהוא לא שכח, שניהם נועצים בי מבטים מצפים
"רצית שאני אכנס בעשר" אני אומרת, מקווה לשווא שהוא יסתפק בזה
"באמת?" הוא מיתמם אבל מתקשה להסתיר את החיוך "את זוכרת למה?"
אני מסמיקה שוב "מדידת החום" אני ממלמלת, מבטי נעוץ ברצפה
"נכון" הוא אומר כאילו הרגע נזכר "היא הדאיגה אותי הבוקר" הוא מסביר לחבר שלו בעוד אני מתפתלת במבוכה "כולה סמוקה, רציתי לעקוב אחרי החום שלה לוודא שלא מתפתח שום דבר"
"רעיון טוב" מסכים החבר שלו "גם עכשיו היא ורודה מאד"
"צודק. ילדה יקרה אנחנו מסיימים פה ממש עוד רגע, בינתיים את יכולה לשכב על המיטה ולהרים את החצאית" אם ברצפה היה נפער בור ובולע אותי לא היה לי אכפת בכלל
אני שולחת אליו מבט מתחנן. "קדימה, אין מה להתבייש, גם האדון הנחמד פה הוא רופא, הוא ראה כבר הכול"
בלית ברירה אני ניגשת למיטה ונשכבת, מעלה את החצאית במעלה הגב.
אני מפנה את ראשי רחוק מהם אבל ברור לי ששניהם מסתכלים.
הוא מסיים להדפיס את המרשם ושניהם קמים, נפרדים לאט.
"אנחנו צריכים להיפגש בקרוב" אומר אדוני והחבר שלו מסכים בהתלהבות ויוצא אחרי ברכת פרידה לבבית לכיווני, אני לא עונה.
"לא יפה להיות לא מנומסת" הוא נוזף בי בזמן שהוא מוציא את מד החום ממקומו "איך את מסתדרת?"
"בסדר אדוני" לא ממש בא לי לפתח שיחה כרגע "ממתינים לך מטופלים בחוץ"
"הם ימתינו בסבלנות" הוא אומר ומכניס את המדחום.
"אתה מוכרח לעשות את זה?" אני לא מתאפקת
"שכחת משהו" הטון שלו קשה
"אתה מוכרח לעשות את זה אדוני?" אני מנסה שוב, משתדלת לשמור על נימת טון עדינה
"כן" הוא עונה ומחליק אצבע אחת אל בין הרגליים שלי, הרטיבות לא משאירה מקום לספק
"ונראה לי שלמרות המחאות הרבות שלך את נהנית ילדתי" אני לא עונה והוא משחק עם האצבע בתוכי
עד שאני מתפתלת על המזרן, הפעם מהנאה
"ילדתי נדמה לי שנהנית מזה שהבכתי אותך קצת ליד החבר שלי" "בהחלט לא!" אני עונה בחריפות
הוא מוציא את האצבע מתוכי לאכזבתי וגם את מד החום "החום שלך קצת יותר גבוה מאשר מוקדם יותר, נצטרך לבדוק שוב בהמשך. את יכולה לקום" אני ממהרת לקום, מושכת את החצאית למטה, כבר עשר ועשרים, בטח יש בלגן בחוץ.
"זה הכול אדוני?" אני שואלת.
"לא, אני אצטרך להעניש אותך, את חצופה וחסרת נימוס היום אבל בזה נטפל בסוף היום. תכניסי את המטופל הבא ואחר כך תיגשי לחדר השירותים ותורידי את החזיה, תכנסי אלי בין המטופלים להראות לי שעשית את זה" "כן אדוני" אני נושכת שפתיים ויוצאת.
בחוץ כבר יש חמישה אנשים אני שולחת פנימה את הראשון וניגשת לחדר השירותים.
אני נשענת על הקיר ונושמת עמוק, העצבים שלי מתוחים וגם די מגורים. אני מורידה את החולצה, מסירה את החזיה ולובשת שוב את החולצה. הבד מתחכך בפטמות שלי ואני לא מתאפקת. שולחת יד את בין הרגליים מפשקת את השפתיים ומעסה את הדגדגן, בד החולצה ממשיך להתחכך והפטמות מתקשות, אני עוצמת עיניים וחושבת על המיטה בחדר שלו, על החצאית המופשלת והאצבע שלו בתוכי
גל של רעידות שוטף אותי ואני צריכה כמה דקות כדי להתאפס. כשאני חוזרת למשרד הוא עומד בדלת החדר שלו, נפרד מהמטופל שהיה בפנים
"איפה היית, קראתי לך" "מצטערת אדוני רק ניגשתי לשירותים" הוא בוחן אותי, הלב שלי מחמיץ פעימה
"תיכנסי אלי שוב לרגע אחרי שאסיים עם הגברת הבאה" הקול שלו מלא פלדה
"כן אדוני" אני אומרת, לא מחזירה לו מבט