אני מביטה שוב סביב, השדה חשוך, ממרחק האורות של העיר נוצצים בעשרות גוונים.
הוא מתקרב אלי, לופת את שיערי "אמרתי תתפשטי והתכוונתי- מיד!"
הוא מרפה בפתאומיות ואני כושלת, מתייצבת בזהירות ומתחילה לפתוח את הכפתורים בחולצה
"תקפלי אותה ותניחי ברכב" הוא עומד בזרועות שלובות, מביט בי.
אני מצייתת, מורידה את החצאית, הכי לאט שאני יכולה בלי שזה יכעיס אותו, שמה גם אותה ליד החולצה.
אוויר הערב מלטף את העור הצורב שלי.
הוא ניגש לתא המטען ומוציא כמה דברים. אני קפואה על מקומי, מבטי עוקב אחריו בריכוז.
"את רואה את השיח ההוא?" הוא מצביע למרחק מאה מטר מאיתנו
"כן אדוני"
"לכי תבחרי ענף ממנו. לא ארוך מדי ולא קצר מדי, לא עבה מדי ולא דק מדי"
אני נושכת את השפתיים והולכת, עיניי נעוצות בקרקע לא להיתקל בבור, לא להיתקל בחיה כל שהיא.
אני מתלבטת ארוכות, אין לי ספק למה ישמש הענף וזה מפחיד אותי נורא. אני שוברת ענף שנראה לי מתאים, שורטת את הזרועות וכפות הידיים.
כשאני חוזרת שמיכה פרושה על מכסה המנוע. הוא מושיט לי יד ואני מגישה לו את הענף.
הוא בוחן אותו "לא רע" הוא מסמן לי להסתובב ומצליף בענף, לא בכוח רב, זה מרגיש כאילו הוא קורע את הבשר "יפה" הוא מרוצה, מבחין בתגובה שלי.
"אני רוצה שתצעקי הערב, שתתחנני" המילים יחד עם הבעת הפנים הרגועה שלו מעמיקות את הפחד שלי
הוא מוציא מהכיס פיסת בד "תתכופפי, תישעני על מכסה המנוע"
אני רועדת כולי כשאני עושה כדבריו "תניחי את הידיים קדימה"
אני פורשת אותן מעל הראש לרוחב מכסה המנוע. הוא קושר את המפרקים זה לזה.
הרגליים שלי מפושקות, רק קצות האצבעות נוגעות בעפר שתחתיי. הגב והישבן גבוהים, מהווים מטרה מושלמת.
הוא נעמד צמוד אלי מניף יד ומצליף, הרבה יותר חזק מאשר קודם.
אני לא נלחמת, כגל הכאב שוקע, מתפשט לרוחב הישבן שורף, מעקצץ, אני לא מנסה להחניק את זעקת הכאב.
"תצעקי כאוות נפשך הערב ילדתי" הוא נשמע מרוצה כשהוא מצליף פעם נוספת, הפעם על הירכיים.
אני מנסה נואשות לשחרר יד, לשלוח אותה לשפשף את כווית הכאב, אבל הקשר חזק מדי.
בהצלפה השישית אני בוכה, מתחננת, משתנקת בניסיון לשאוף אויר
הוא מגיע לעשר ועוצר, אני חושבת שאני מרגישה רטיבות חמה נוזלת לאורך הירך ותוהה האם זה דם כמו שנדמה לי.
הוא מתכופף לופת שוב את השיער שלי ומכריח אותי להרים את הראש ולפגוש במבטו.
"להמשיך ילדתי?"
"לא, בבקשה לא אדוני" הקול שלי צרוד מבכי וזעקות והוא מחייך
"ילדה אהובה שלי" הלפיתה שלו מכאיבה אבל החיוך שלו ממיס אותי
הוא מיישר אותי, הגוף שלי כואב, חבול, בוער. מתיר את הידיים הקשורות "תפשיטי אותי"
בעדינות, באהבה, ביראה אני מקלפת מעליו לאט את החולצה המכופתרת האלגנטית, את החגורה השנואה עלי כל כך, את המכנס המגוהץ השחור, חולצת את הנעליים הבוהקות בשחור גם אחרי כל היום.
הוא מתנשא מעלי, הזין שלו זקור, פועם. יש לי צורך נואש להרגיש אותו, לשקוע במגע האהוב שלו
אבל אין לו חשק לרוך הערב.
הוא מושך אותי למעלה, נדמה לי שהשיער יעקר מראשי. מצמיד אותי אליו באחיזה מועכת
"אז איך כדאי לי לזיין אותך היום? משהו שיכאיב" הוא אומר ברצינות מוחלטת
בלי להמתין לתגובה הוא מכוון אותי בחזרה אל מכסה המנוע , משליך אותי פחות או יותר.
"תפשקי את הלחיים ילדתי" הדמעות צצות שוב כשאני מצייתת.
הוא שולח יד אל בין הרגליים, משתמש ברטיבות שלי עצמי כדי לרכך את החדירה ואז חודר אלי בכוח, בכאב.
לפני 13 שנים. 19 בספטמבר 2011 בשעה 13:27
