בהתחלה אני מודעת רק לכאבים השונים בגוף.
לכאב החד השורף שיצרו ההצלפות של הענף
לכאב של הפטמות הנפוחות שלי שנמעכות כנגד מכסה המנוע
לכאב של השיער הנלפת באגרוף, נמשך לאחור, מאלץ אותי להביט בצידה.
ולכאב שלו בתוכי, חודר בכוח.
לאט לאט מתגנבת פנימה אל בין הכאבים תחושה חמימה, נעימה והגוף שלי מתרפה מעט מהמתח
הוא מאט את הקצב וגם האחיזה בשיער הופכת ליותר ליטוף מאשר לפיתה.
הכאבים מתחילים להישכח וממש לפני שהוא גומר אני גומרת.
הוא נשען עלי עוד דקה או שתיים, מסדיר את הנשימה. אני שקטה, אין לי כוח לזוז.
הוא נעמד ומורה לי להישאר ככה "אני נהנה לראות אותך ככה"
הוא מתלבש בנחת ואני עדיין חצי שרועה על מכסה המנוע, רגליים מפושקות לרווחה, סימני ההצלפה הטריים מעטרים את גופי, השיער פרוע, סימני הדמעות עדיין על לחיי.
הוא מעביר אצבע על פני "אני חושב ילדתי שאת סופגת את הכאב בצורה מקסימה"
אין לי שמץ של מושג איך ואם להגיב אז אני שותקת.
רק אחרי דקות ארוכות הוא מרשה לי לקום, מושיט לי בקבוק מים מהרכב.
"מה את אומרת ילדתי, הגיע הזמן לחזור הביתה?"
"בבקשה אדוני" אני מותשת מהיום הזה ולא בטוחה בכלל שאני רוצה ויכולה להמשיך לעבוד אצלו
"תתלבשי, רק חולצה" אני נועצת בו מבט אבל לא אומרת כלום מלבד "כן אדוני".
אני מתיישבת ומיד נאנקת, זה כואב והבד שמתחכך בישבן השורף שלי רק מחמיר את המצב.
"הוא מתיישב ונראה די מרוצה.
הטלפון שלי מתחיל לצלצל ברגע שהוא מתניע. אני מעיפה מבט בצג ומתעלמת אבל הוא ממשיך פעם ועוד פעם.
"ממי את מתעלמת?" הוא מתעניין, מנסח כשאלה אבל דורש מענה.
"ההורים שלי" אני עונה ודוחפת את הטלפון לתיק. הוא ממשיך לצלצל
"ולמה זה ילדתי?" "לא בא לי לדבר על זה"
המבט שלו מקפיא "למה את לא עונה להורים שלך?" הטלפון משתתק סופסוף
"כי הם רוצים לנדנד לי שוב שאבוא לארוחת שישי" הוא עונה בזעף "ולא מתחשק לי להתווכח שוב"
"למה להתווכח?" "כי לא ביקרתי בבית מזמן והם ממש לוחצים שאבוא" אני אומרת
"את צריכה ללכת" הוא אומר ולא ברור לי אם זו עצה או פקודה
"אני שונאת את זה" אני אומרת והטון שלי מאבד את הנימה הזועפת " האחים שלי יושבים להם עם הנשים שלהם והילדים שלהם ואחותי מספרת על החבר המוכשר התורן שלה וההורים שלי לא מפסיקים לנדנד ולדאוג מתי יהיה לי מישהו רציני..." פתאום אני נבוכה ומשתתקת
הוא שותק גם לכמה דקות, נראה מרוכז לגמרי בנהיגה.
"תתקשרי אליהם. תגידי שתבואי" הוא אומר בסוף
"אבל אדוני..." "בלי אבל ילדתי" הוא קוטע אותי "אני מחליט שאת הולכת ואת הולכת"
אני עושה פרצוף אבל מוציאה את הטלפון מהתיק
"ותגידי להם שאת מביאה איתך מישהו"
אני נעצרת באמצע החיוג ומביטה בו המומה "אדוני?"
"מה לא ברור? אני אבוא איתך"
אני מצלצלת מודיעה שאגיע עם מישהו ומנתקת, אחר כך אני בוחנת אותו מזווית העין עד שהוא שואל מה הבעיה.
"אדוני, ארוחת ערב אצל ההורים של?" אני לא יודעת אפילו איך לנסח את השאלה
"כן ילדתי. יהיה משעשע" החיוך שלו מבזיק אלי, נראה שטני פתאום.
לפני 13 שנים. 21 בספטמבר 2011 בשעה 13:41
