הוא מוריד אותי בבית, הרחוב נראה שומם ואני מקווה מאד שאף אחד לא רואה אותי כשאני רצה לחדר המדרגות עם חולצה בלבד. החצאית דחוסה לתיק היד שלי.
השעה רק שמונה בערב אבל אני מרגישה כאילו לא הייתי בבית לבדי כבר שבוע.
אני משאירה את הדירה חשוכה כמעט לגמרי, ממלאה אמבטיה חמה עם המון קצף, מחליטה לפנק את עצמי בנרות וכוס יין – עבר עלי יום רב אירועים.
אני פושטת את החולצה ומחליקה למים המזמינים, משעינה את הראש ועוצמת עיניים. המים מלטפים, מרגיעים את העור הצורב שלי. היין נראה אדום כמו אדום לאור הנרות.
מנסה לעבור בראש על היום הזה, אבל המחשבות שלי חוזרות בעקשנות לסוף היום, לדקות האחרונות של הנסיעה, להכרזה המפתיעה שלו שיבוא איתי לארוחת הערב.
הלב שלי חצוי בעניין הזה, חצי אחד שמח ונרגש כי אם היא בא איתי זו הצהרה ברורה שאנחנו זוג ולמרות כל מה שקרה בינינו אני עדיין לא בטוחה מה דעתו בנושא.
החצי השני היסטרי מהרעיון להביא הביתה מישהו שגדול ממני בעשרים שנה, אני לא ממש בטוחה שאני רוצה לראות את התגובה של ההורים שלי
המים החמים והיין עושים את שלהם. המתח מרפה ממני ואני נעשית מנומנמת. אני קמה מתייבשת במגבת הענקית האהובה עלי והולכת עירומה לחדר שלי.
הסדין הלבן קריר ונעים ולמרות המחשבות אני נרדמת כמעט מיד.
הלילה עובר במהירות, בשינה עמוקה חסרת חלומות ואני מתעוררת רק כשקרני השמש חודרות מבעד לתריס ששכחתי לסגור.
אני פוקחת עיניים לאט, היום יום שישי, לא צריך למהר.
מתמתחת בין הסדינים, הבזק של כאב מחזיר אלי את אתמול ואני קמה בקפיצה, נעמדת מול המראה הארוכה
בוחנת את הגוף שלי.
הישבן והירכיים מלאים סימנים חדשים, אחרים ממה שכבר למדתי להכיר. הענף השאיר סימנים מאורכים, כמו שריטות ארגמניות, חלק מהן כבר מכחילות.
אני מחייכת למרות שזה נראה רע וניגשת למטבח. בשישי בבוקר אפשר לשתות את הקפה בנחת.
צלצלו הטלפון מקפיץ אותי.
"בוקר טוב אדוני" אני לא יכולה שלא לחייך שוב
"בוקר טוב ילדתי, אני בדרך אליך. תלבשי שמלה" הוא מנתק בלי לחכות לתגובה.
אני מסיימת את הקפה במהירות, שורפת את הלשון בדרך ורצה להתארגן.
לאן הולכים עכשיו? כדאי לי לדבר איתו לגבי ארוחת הערב? אם הוא לא אמר כלום זה אומר שמותר לי ללבוש תחתונים וחזייה? באיזה מצב רוח הוא הבוקר?
כדי להשתיק את המחשבות את שמה דיסק ושרה בקולי קולות כשאני לובשת את השמלה הצהובה, האהובה עלי. היא שמשית ועליזה והחצאית שלה מסתחררת סביב הרגליים בצורה מקסימה
אני לובשת חזייה אבל מוותרת על התחתונים, מקווה שזה לא ירגיז אותו
אני מוסיפה סרט צהוב תואם לשיער וטסה למטה בדיוק כשהוא עוצר בפתח הבניין.
"את נראית נחמד מאד ילדתי" הוא אומר כשאני מחליקה למושב לידו
"תודה אדוני. מותר לשאול לאן הולכים בבקשה?" אני שואלת בטון הכי מנומס שלי
"אם את שואלת יפה אז מותר" נראה שהוא במצב רוח טוב הבוקר "נוסעים לשתות קפה, יום כל כך יפה היום, צריך לנצל אותו"
הוא מתחיל לנסוע "תרימי את השמלה"
אני מרימה, מראה לו שאני בלי תחתונים.
"ילדה טובה" הלב שלי מתרחב משמחה, אני אוהבת שהוא מרוצה ממני
"אדוני" אני מקפידה שהקול שלי ימשיך להיות מנומס ומתוק "נוכל בבקשה לדבר על היום בערב?"
הוא מעיף אלי מבט הצידה ומחייך "כן ילדתי"
"תודה" אני משתתקת, מנסה לנסח בראש מה לומר ואיך לומר את זה
לפני 13 שנים. 23 בספטמבר 2011 בשעה 13:46
