הנסיעה מסתיימת מהר, עוד לא ניסחתי לי בראש כל דבר ודבר בצורה רהוטה, מושלמת.
הוא עוצר ברחוב צדדי, לא הייתי פה אף פעם ואני מביטה מוקסמת.
"בואי ילדתי, נשתה קפה רגוע של שישי בבוקר במקום הכי יפה בסביבה"
בחצר של בניין ישן עשוי כולו אבנים זהובות יש בית קפה. בחצר המוצלת פרושים שולחנות, לא יותר מחמישה עשר. אני מרגישה כאילו חזרנו בזמן.
השולחנות עגולים ועל כל אחד פרושה מפה משובצת בלבן וסגול, כסאות קש לבנים מעוגלים ניצבים ליד כל שולחן. על קירות הבניין התפשט צמח מטפס שאני לא מזהה אבל הוא מעטר את הבניין בירוק עשיר.
סביב החצר פזורים שיחי ורדים, הפרחים קטיפתיים, מפיצים ניחוח עדין לאוויר.
אני מביטה סביב בעונג והוא בוחן אותי ומחייך.
"אף פעם לא ידעתי שיש כל כך קרוב מקום מקסים כל כך" הוא מוביל אותי לשולחן בצד למרות שיש רק עוד שני שולחנות תפוסים ומזמין מהמלצר קפה ומאפים.
הוא מניח לי להתבונן סביב, לשבוע מהאווירה הנעימה ורק כשהקפה מונח לפנינו הוא מדבר שוב.
"על מה רצית לשוחח ילדה?" אני נועצת מבט בקפה בחוסר ביטחון, אוזרת אומץ לומר את אשר על ליבי
"קדימה אני לא אנשך אותך" הוא אומר בחצי חיוך "כרגע לפחות"
"אדוני לגבי הערב..." אני מתחילה ומשתתקת שוב. המבט הירוק שלו, האינטנסיבי, המרוכז כל כך מבלבל אותי.
"כן?" "אתה בטוח לגבי הערב?" אני מנסה בדרך הכי קלה
"למה שלא אהיה בטוח?" הוא לא רוצה להקל עלי
"אדוני בכנות זה מפחיד אותי מאד" אני מודה, לא מביטה בו
"טוב מאד"
אני נושאת אליו מבט "טוב מאד!?"
"כן, אם לא תהיי מתוחה לפני מפגשים איתי יהיה לנו משעמם"
"אדוני בבקשה זו לא בדיחה" אני מתחילה להתייאש מהכיוון של השיחה " ארוחת ערב אצל ההורים שלי. לא הבאתי הביתה אף אחד כבר שנים ו...ואנחנו לא בדיוק זוג רגיל"
אני לא אומרת בקול רם את הברור מאליו- שהוא מבוגר ממני בעשרים שנה בנוסף לכל!!
"ילדתי אין לי שום כוונה לזעזע את המשפחה שלך" הוא אומר בשלווה "אני רוצה להכיר אותם. אני רוצה להכיר צד נוסף שלך זה הכול. כמובן אני מצפה ממך לא לנצל את המצב ולהתנהג יפה אחרת יהיו לזה השלכות"
אני מתעלמת מהמשפט האחרון "אני אוכל ללבוש מה שאני רוצה?"
"אין צורך להגזים. את יכולה ללבוש חזייה ותחתונים, לבנים כמובן, אבל את תלבשי שמלה. בנוסף את תהיי חביבה ומנומסת לכולם לאורך כל הערב, לא אהבתי את הדרך בה ענית לאימא שלך אתמול בטלפון"
אני לא עונה, מתרכזת כולי בלסיים את הקפה.
הוא לא אומר יותר דבר בנושא והשיחה עוברת לנושאים אחרים. אני רגועה הרבה יותר, יודעת שאפשר לסמוך עליו לחלוטין.
"אדוני מאיפה אתה מכיר את המקום הזה?" אני שואלת כשאנחנו כבר בדרך החוצה
"שמעתי עליו מחבר" הוא עונה "זה מקום נהדר להביא אליו ילדות חביבות"
אני ממש רוצה לדעת כמה ילדות הוא כבר הביא לפה אבל לא שואלת למרות שהקנאה מציקה לי.
הוא מחזיר אותי הביתה "אני אאסוף אותך בשש. את נשארת לישון אצלי אחר כך"
"כן אדוני" החיוך שלי ענק כשאני עולה הביתה.
בחמישה לשש אני למטה עם תיק קטן ללילה. לבושה בשמלה הסגולה שקנינו יחד. עם שיער אסוף לפקעת בוגרת ורצינית, עם סנדל שחור על עקב קטן ועם לב שמשתולל ומסרב להירגע.
הוא מגיע, נראה נפלא כרגיל ולרגע ממש בא לי להשליך את עצמי לזרועותיו ולומר שאני אוהבת אותו
"את נראית יפה מאד ילדתי, למרות שהשיער שלך אסוף בצורה בוגרת מדי, רצינית"
"לפזר אותו אדוני?" אני ממש מקווה שהוא יגיד לא.
"כן, תשאירי אותו פזור, ככה הכי הולם לך" אני מפזרת את השיער.
הדרך עוברת בשתיקה למעט הוראות ההכוונה שאני נותנת לו.
ליד הבית של ההורים שלי אני חונות כבר המכוניות של האחים שלי ואחותי.
הוא מחנה ואני מגלה שהידיים שלי רועדות כשהוא עוזר לי לצאת מהרכב.
"את כל כך חמודה שאת מודאגת ככה " הוא מגחך "ממש בא לי לזיין אותך כאן ועכשיו"
זה לא משעשע אותי
לפני 12 שנים. 25 בספטמבר 2011 בשעה 16:48
