לבנים שלי יש שעשוע אהוב מאד- להתגנב בשקט בשקט על קצות האצבעות במשקל נוצה שלהם ולעמוד מאחורי עד שאגלה אותם
זה מבהיל אותי בערך במאה אחוז מהזמן וזה לא נמאס להם, שש שבע פעמים ברצף
ניסיתי להבין למה המשחק הארור הזה קוסם להם כל כך והגעתי לתובנה שזה שריד אבולוציוני...
זה זכר לגנים של הגבר הצייד, הרי אם רוצים להאכיל מערה שלמה חייבים לדעת להתגנב בשקט מאחורי הטרף ולהנחית לו נבוט על הראש
שש וחצי בבוקר- אבא בחו"ל, אמא מסתובבת מצד לצד במטבח בעיניים יותר עצומות מפקוחות, שגרת בוקר- סנדביצ'ים לגן-בית ספר
כלים למדיח, דברים לארונות,
הספקתי מהר מהר ואפילו הכנתי כוס קפה רותחת כמו שאני אוהבת...מסתובבת לאחור והנה כמו בסצינה מכפר הארורים עומד לו ילד בפתח ובוהה בי, חצי כוס קפה לוהט נשפך עלי מהקפיצה, את הקללה סיננתי בלי קול
הוא מסתכל עלי בעיניים הכחולות הענקיות לראות אם אני כועסת אבל זויות הפה רוטטות מעצמן ונפרשות לחיוך ענק
אני נכנעת ופורצת בצחוק איתו
שיבהילו אותי, למי אכפת, הכל שווה בשביל החיוך היפה הזה על הבוקר
לפני 15 שנים. יום שני, 26 בספטמבר 2011 בשעה 14:01