מהשביל אני שומעת את ההמולה בפנים. האחיינים שלי מתרוצצים וצועקים, הגיסות שלי מנסות להשליט סדר.
אני פותחת את הדלת "הגענו" הילדים ממשיכים לרוץ, המבוגרים נעצרים ומביטים בנו.
אימא שלי מפתח המטבח, אבא שלי והאחים שלי מהכורסאות בסלון, הגיסות שלי באמצע מרדף אחרי הילדים ורק אחותי והחבר התורן לא נראים באופק.
אני מתעלמת מהמבטים הלא מנומסים ומציגה אותו בפני כולם, קשה להחמיץ את האווירה החשדנית.
אני בת הזקונים והבאתי הביתה גבר מבוגר יותר מהאחים שלי, מבוגר ממני בעשרים שנה.
אימא שלי הראשונה שמתעשתת ומציעה לנו לשתות. הוא מתיישב עם אבא שלי והאחים שלי ואני קרועה בין הרצון למצוא את אחותי לבין הפחד שהוא בכל זאת יגיד משהו שיסגיר את טיבה של מערכת היחסים בינינו
אני בוחרת להישאר בסביבה, מתנדבת לעזור לערוך את השולחן, האוזניים שלי מכוונות לשיחה בסלון כל שניה.
המשפחה שלי מפגיזה אותו בשאלות שעל כולן הוא עונה בשלווה בחיוך ואחרי כמה דקות האווירה מפשירה
אחותי נכנסת מבחוץ ונועצת בו מבט בוחן חסר בושה ואז מאגפת אותי בפינת חדר האוכל
"מה הסיפור?" "אין שום סיפור" אני מתגוננת ותוקפת "מה הסיפור עם היפיוף התורן שלך?
היא מגחכת "לא אני הנושא פה ומה קרה שאת טורחת לעזור?" אני מסמיקה אבל שותקת
היא חוזרת לסלון ושולחת אליו חיוך מזמין "אני לא יודעת מה עשית לאחותי אבל זאת הפעם הראשונה שהיא מטריחה את עצה לעזור" בא לי לזרוק עליה משהו. הוא שולח אלי מבט מחויך "מפונקת?"
האחים שלי עונים לי מיד בסיפורים עלי, חלקם סתם השמצות.
"אולי תראי לו את החדר הישן שלך?" הגיסה החביבה עלי זורקת לי גלגל הצלה ואני סוחבת אותו לסיור בבית
הוא מחכה שנגיע לחדר הישן שלי וסוגר אחריו את הדלת "אז ילדתי, את הבת הקטנה והמפונקת?"
"לא" אני עונה בהתרסה אבל מיד מנמיכה את טון הדיבור שלי למראה מבטו "לא במיוחד" אני ממלמלת
הוא בוחן את החדר "שלחו אותך הרבה לחדר כעונש?" הוא שואל, הקול שלו נמוך, מהפנט
"כן אדוני" אני מודה בחצי חיוך
"שבי על המיטה" זה נראה לא מזיק אז אני מצייתת בחיוך
"תפשקי את הרגליים, עוד, עד הסוף" אני מצייתת, הלב שלי מאיץ את פעימותיו
"תרימי את השמלה" אני מרימה. הוא מתקרב אלי ומושך את המחשוף כלפי מטה, חושף לגמרי החזייה הלבנה בוהקת שלי
"אדוני בבקשה" אני שולחת מבט חושש לעבר הדלת "הבטחת"
"הבטחתי לא לחשוף אותנו בפני המשפחה שלך, לא הבטחתי לא להשתעשע בך קצת. שישי ידיים מאחרי הגב" הוא חופו את השדיים שלי, מועך מבעד לחזייה.
"אדוני" אני מבועתת מהמחשבה שמישהו ידפוק או שאחד האחיינים שלי ירוץ פנימה
"מה הבעיה ילדתי?" החיוך שלו משווה לו מראה של זאב "את לא נהנית?" האחיזה שלו מתהדקת
אני לא מגיבה והוא שולח יד אחת לתוך התחתונים, אצבע לתוכי.
"ידעתי שאת נהנית" הוא לוחש לי באוזן, הוא ממשיך לשחק בי ואני משעינה את הראש לאחור, עוצמת עיניים, נכנעת לתחושה. אני קרובה לגמור, כל כך קרובה, כשהוא מפסיק.
"אדוני?" "באמת ילדה, עוד רגע יבואו לחפש אותנו" הוא אומר בפרצוף רציני לגמרי.
אני קמה באנחת אכזבה. אימא שלי קוראת לנו והוא קורץ לי "רואה, בדיוק בזמן"
בזמן הארוחה אחותי שואלת אותי על העבודה ואני מגמגמת תשובה ומשנה נושא, מרגישה במבט שלו עלי.
הוא גוחן כך שרק אני אשמע "לא סיפרת להם שפיטרו אותך?" "לא אדוני" אני לוחשת בקול כמעט בלתי נשמע והוא מרים גבה. "שקרים?" אני מחליפה צבעים "זה לא שקר" אני מתגוננת
"את יודעת מה דעתי על שקרים, נדון בזה בדרך חזרה"
משום מה נגמר לי התיאבון.
לפני 12 שנים. 26 בספטמבר 2011 בשעה 16:32