אני נושכת את השפתיים, מחניקה את המחאה, יודעת שאין בה שום תועלת.
הוא מניף את המברשת ומנחית אותה על הצד הימני של הישבן. היד שלי מתחפרת בסדין, נאחזת בכל הכוח כדי להסיח את דעתי מהכאב. חבטה נוספת באותו מיקום פחות או יותר והפעם אני שמחה שהידיים שלי נאחזות בסדין כי הפיתוי לשלוח יד לאחור ולהגן על הישבן שלי גדול מאד.
הוא מכה בסך הכול שש או שבע פעמים, לא הצלפה אמיתית ובכל זאת- כואב נורא.
"עכשיו אפשר ללכת לטייל" הוא אומר והחיוך נשמע בקולו, הוא מרים את התחתונים ומניח יד על הבד " נחמד, מרגישים את החום מבעד לתחתונים" הוא מרוצה מעצמו.
אני לובשת את השמלה, מקפידה לא לפגוש במבטו כל עוד לא השתלטתי על הרגשות שלי.
הטיילת מלאה אנשים, מזג האוויר חמים, רוח קלילה מלטפת את הזרועות החשופות ואני משלבת את זרועי בזרועו ולכמה רגעים אנחנו מרגישים כמו עוד זוג רגיל לגמרי.
"על מה את חושבת ילדתי?" הוא שואל בנימה נינוחה ואני מסמיקה, לא בטוחה אם המחשבות שלי טובות או לא. האחיזה שלו מתהדקת "קדימה"
"רק חשבתי לרגע איך זה היה אם היינו סתם עוד זוג רגיל" אני ממלמלת בשקט.
"ולאיזו מסקנה הגעת?" הוא מתעניין עדיין בנימה נינוחה ובכל זאת משהו בדרך שבה הוא אוחז בזרועי רומז לי על מתח מסוים מצידו.
"שאני לא יכולה לדמיין אותנו ככה" אני עונה והוא נראה משועשע אבל שומר על שקט בעודו מכוון אותנו לעבר בית קפה ששולחנותיו פרושים ממש עד קו המים.
אחרי שהמלצרית מתרחקת עם ההזמנה שלנו הוא בוחן אותי כאילו מתלבט אם לומר משהו.
"אדוני?" אני שולחת אליו את החיוך המתוק ביותר שלי, מקווה שיבחר לדבר.
"אנחנו זוג רגיל בסך הכול" הוא אומר והלב שלי מאיץ את פעימותיו, זאת ההתייחסות האמיתית הראשונה שלנו למצבנו "פשוט עם כמה שיפורים"
"אתה חושב שהיינו יכולים להיות סתם זוג?" אוויר הים ומצב רוחו הרגוע נותנים לי אומץ לתהות בקול רם.
"לא" הוא החלטי "היית רוצה בזה?" "לא" אני אומרת, החלטית לא פחות.
" ידעתי את זה מהרגע שראיתי אותך" הוא אומר בחיוך מתנשא ואני לא עומדת בפיתוי
"איך בדיוק?" אני מתכוונת שזה יישמע מתריס אבל זה נשמע סקרן,להוט.
"הייתה סביבך אווירה כזאת" הוא עונה ברצינות "של מישהי שרגילה לסובב את העולם אבל בעצם רק רוצה שמישהו ייקח אותה בידיים"
ההבעה שלי מעידה על ספקנות והוא מוסיף "תאמיני לי ילדתי, זיהיתי את זה מיד למרות החושך שהיה בפאב"
אני עוברת שוב בראשי על הערב הזה שבו הכרנו, אחד הערבים הטובים בחיי.
אנחנו שותקים בזמן שהמלצרית מניחה לפנינו את הקפה, שואלת אם נרצה עוד משהו ונעלמת.
אני עסוקה בלקרוע שקית סוכר אל תוך הקפה כשהוא אומר "אני חושב שהגיע הזמן שתעברי לגור איתי"
השקית צונחת לי מהיד ומתחילה לטבוע בקפה בזמן שאני נועצת בו מבט נדהם.
בשלוותו הרגילה הוא רוכן קדימה ושולה את השקית מן הכוס בעזרת כפית, ממתין שאגיב כך או אחרת.
המון רגשות חולפים לי בראש בשניות האלה: שמחה שהוא רוצה לחזק את הקשר הזה, ציפייה לכל החוויות החדשות ולדברים שהוא יכול ללמד אותי, גאווה שהאיש הזה שאני מעריצה, האיש המנוסה הזה נהנה מחברתי עד כדי כך שהוא רוצה עוד, בהלה מוחלטת וחונקת מעצם הרעיון לבלות כל יום בחברתו, תחת החוקים שלו, פחד שזה מהר מדי ועלול להרוס הכול...
"ספרי לי מה עובר לך בראש" הוא מבקש ברוך, לא מצווה, לא דורש ואני חושפת בפניו את הלב.
כשאני מסיימת הוא מבקש חשבון ואנחנו קמים וממשיכים ללכת לאורך הטיילת, מטיילים בנחת לצד קרני השמש השוקעת ולמעה מתרחקים יותר ויותר מההמולה לחלק מבודד של החוף.
"ילדתי כל הרגשות שלך מוצדקים" הוא אומר סופסוף "אבל אני רוצה שתהיי לידי יותר, רוצה לקחת אותך לעוד מקומות וחוויות וחוץ מזה את זקוקה להשגחה צמודה יותר" הוא אומר בחצי צחוק "אני אצפה ממך להתנהג לפי החוקים אבל אין לי כוונה למנוע ממך את הזמן שלך, את החברים שלך, את הדברים שאת אוהבת, מבינה?" אני מהנהנת בשקט.
"אני מניח שאת עלולה למצוא שזה קשה בהתחלה, אני אהיה קפדן יותר, אדרוש יותר ואוותר פחות אבל ילדתי אני חושב שזה צעד נבון"
אני תוהה לעצמי אם הוא רציני...קפדן עוד יותר?? ותרן עוד פחות??
אבל הלב שלי רוצה בזה ואני אומרת רק "אני רוצה לעבור לגור איתך"
לפני 12 שנים. 7 בדצמבר 2011 בשעה 12:03
