Tailor made

איכשהו דברים מסתדרים בקצב מסחרר ומהר מאד אני מוצאת את עצמי נועלת אחרי את הדירה הריקה שלי ונוסעת איתו לדירה שלו, לדירה שלנו בעצם.
היום יפה ובהיר עם רק רמזים פה ושם לחורף שיגיע ממש עוד רגע, אני נועצת מבט בחלון בנחישות, מונעת כל אפשרות לשיחה כרגע, הלב שלי משתולל מהתרגשות או פחד, לא ברור לי לגמרי.
הוא מרוכז בנהיגה מאפשר לי פרטיות עם מחשבותיי לפחות לעת עתה.
בקושי התראינו כל השבוע, הוא היה עמוס במרפאה ואני קיבלתי הצעה מפתיעה לחזור למשרה שלי ואז האריזות...ועכשיו מעין מבוכה מתוחה שוררת ברכב.
הוא עוצר בחניה ולראשונה פונה ישירות ומביט בי "הכול יהיה בסדר ילדתי" הוא אומר בחיוך החם שלו "את סומכת עלי, נכון?" ומאחר והתשובה היא כן מוחלט אני מחייכת בחזרה חיוך רועד ויוצאת מהרכב.
הוא לוקח את התיקים שלי מתא המטען, רוב החפצים שלי כבר כאן, בגדים ותכשיטים בעיקר, הרהיטים שלי נשארו מאחור, אין בהם צורך בדירה האלגנטית שלו.
בדלת הוא מושיט לי מפתח "ברוכה הבאה" אני פותחת את הדלת חצי מופתעת לגלות שהכול נשאר בדיוק כמו שאני זוכרת,כאילו לא מתרחש ברגע זה דבר חדש ומפחיד.
הוא פונה למסדרון ונכנס לחדר שעד היום התייחסתי אליו בתור חדר נוסף, חדר שמשמש בעיקר לאחסון חפצים שלא ברור מה עתידם בבית. אני ממהרת אחריו ונעצרת נדהמת. החדר מרוהט בצורה מושלמת כחדר של ילדה, בדיוק כמו שהוא אוהב.
הוא מביט בי ומבחין באכזבה על פני, במחאה שעומדת על שפתיי ומחייך "אל דאגה ילדתי, את מרבית הלילות תבלי איתי" הוא מתקרב ומניח אצבע סביב הסנטר שלי "אחרי הכול את עכשיו שותפה מלאה בבית הזה, כמובן בהתחשב בטיב המיוחד של הקשר בינינו חשבתי שצריך חדר כזה, זה יש בו המון הפתעות במיוחד בשבילך" החיוך שלו מתרחב כשהמבט שלי מתרוצץ סביב, מנסה לגלות מה מסתתר פה.
"עכשיו ילדה יקרה תסיימי לארגן את התיקים ותבואי לעזור לי, אנחנו מארחים הערב שני זוגות חברים שלי"
"היום!?" "אני יודע" הוא מלטף את הלחי שלי בעדינות לא אופיינית "אני מצטער שזה יצא ככה אבל זוג אחד חוזר מחר לחו"ל ולא הספקנו להיפגש בכלל, הם יאהבו אותך והכנתי כבר את הרוב, אל דאגה"
אני נאנחת בשקט ומתחילה לסדר את התיקים שלי בזמן שהוא נעלם במטבח. אני לא בטוחה איפה להניח את החפצים שלי ובסוף מחליטה לארגן אותם בחדר החדש. הארון כבר עמוס בבגדים, שמלות וחצאיות בשלל צבעים וגזרות, חולצות, גרבי ברך עשויים משי רך ומלטף וכאלה מכותנה לבנה, תחתונים וחזיות כולם בלבן ילדותי משעמם. אני לא מתעכבת עוד כדי לחטט בחדר, רוצה ולא רוצה לדעת מה הוא מסתתר בו.
הוא נמצא במטבח שקוע בנתח בשר איכותי, אני מביטה בו לרגע בשקט מחייכת לעצמי,אוהבת את ההנאה שלו מהבישול. הוא מסתובב ומבחין בי.
"את לבושה" הוא מעיר. לא בכעס, לא בחדות, בשלווה ואני מסמיקה ופונה ללכת לחדר.
"אל תלכי" הוא עוצר בעדי "תתפשטי פה, לפניי" הוא נשען על השיש בזרועות שלובות, ממתין.
אני מהססת רק לרגע קצר ואז פושטת את השמלה מעלי באיטיות, אני לא לובשת כלום מתחתיה כך שבעצם חוץ מסנדלים אני נותרת עירומה מול המבט שלו.
"תשאירי את הסנדלים, תפזרי את השיער" אני מצייתת, הוא מסמן לי באצבע להתקרב אליו, מצמיד אותי אליו עם זרוע אחת סביב המותניים ויד אחת בשיער "ילדתי אני מצפה ממך לזכור את הכללים" אני מהנהנת בלי קול, הוא מרפה מן המותניים מסיע אצבע אחת סביב שד אחד ואז השני "והכלל הראשון הוא שבנוכחותי את עירומה אלא אם אמרתי אחרת, נכון?" "כן אדוני" הקול שלי רועד, האצבע שלו מציירת מעגלים קטנים סביב פטמה נוקשה אחת.
"יפה ועכשיו תתחילי לקלף ירקות" הוא משנה נושא ומרפה ממני בכזאת פתאומיות שאני כמעט נופלת, הוא לא מבחין ואולי הוא מתעלם במכוון מהמבט שבעיניי, מהרצון הברור שלי שיגע בי עוד, שלא יפסיק.
השעות הבאות עוברות ברצף של הכנות.הכול אצלו צריך להיות משובח והדור ובזמן שהוא מטפל בדברים האחרונים שצריך לבשל אני עורכת את שולחן חדר האוכל בכלים יפים, עם סידור פרחים קטן ועדין במרכז.
בשש בערב הוא יוצא מהמטבח ובוחן את חדר האוכל "יפה מאד" הוא אומר ואני מחייכת בשמחה.
"בואי, צריך להתחיל להתארגן, מה דעתך על אמבטיה חמה?" "יש לנו זמן לזה?" הוא מהנהן ומוביל אותי לחדר האמבטיה, ממלא אמבטיה במים חמים וקצף בניחוח עדין.
"תיכנסי" הוא אומר "ומה איתך?" אני שואלת
"תיכנסי" הוא חוזר "אני רוצה לרחוץ אותך, אני אתקלח אחר כך בזריזות"
אני לא מתווכחת, המים החמים מלאי הקצף והנוכחות שלו הם שילוב מפתה מספיק ואין לי שום חשק להתווכח.
אני נשענת לאחור במים הנעימים, משעינה את הראש על הדופן ועוצמת עיניים, בפעם הראשונה היום אני נרגעת באמת. הוא מתיישב על הדופן, לא מוטרד בכלל להירטב, הוא מרטיב ספוג עגלגל, שפך עליו סבון ואוחז ברגל שלי.
הספוג מחליק בתנועות איטיות, מלטף את כל גופי, נעימה עוטפת אותי.
"תפשקי את הרגליים" הקול שלו מגיע אלי כאילו מרחוק ואני מחייכת ומפשקת אותן.
הוא מחליק אצבע לתוכי, מניח את האגודל על הדגדגן, מניע את שתי האצבעות יחד.
"אדוני, למה שלא תצטרף אלי?" אני מבקשת בקול מתוק.
"אין לנו זמן לזה" הוא נשמע משועשע, היד השנייה שלו גולשת קדימה, חופנת שד, צובטת את הפטמה.
"בבקשה" אני כמעט מתחננת כשהאצבעות שלו נעות מהר יותר בתוכי, מביאות אותי קרוב לשיא.
"לא ילדתי, זה לא הזמן" הוא קובע ועוזב אותי. רק עכשיו אני שמה לב שהמים התקררו מאד, אני רועדת ולא בטוחה אם זה בגלל הקור הפתאומי או מרוב תסכול, אני תוהה אם יש לי זמן לשלוח יד אל בין הרגליים ולסיים את המלאכה בעצמי אבל הוא מביט בי כאילו קורא את מחשבותיי ומחייך " לא יזיק לך שיעור קטן בדחיית סיפוקים ילדתי" מתחשק לי לזרוק עליו את הספוג הרטוב אבל אני מחליטה שזו תגובה ילדותית משי.
הוא עוזר לי לצאת, מנגב אותי ביסודיות.
"מה תרצה שאלבש אדוני?" שנינו מופתעים מהשאלה. ברור לי מאליו שהוא זה שיחליט בנושא ובכל זאת השאלה יוצאת מפי כאילו מעצמה.
"חולצה לבנה מכופתרת ואת החצאית הירוקה כהה. את יכולה ללבוש לבנים מתחת"
הוא שולח אותי להתארגן ונכנס למקלחת בעצמו.