Tailor made

בזמן שאני מתארגנת אני מתחילה לתהות מה יודעים החברים שלו עלי, על הקשר בינינו. זאת הפעם הראשונה שפער הגילאים בינינו נראה לי בולט כל כך, עשרים שנה, מה אני עושה פה?
אני בוחנת את דמותי במראה, מרוצה מהבחירה שלו, החולצה הלבנה והחצאית הירוקה משתלבות היטב יחד, אני נועלת סנדל שחור עם עקב נמוך ומוסיפה עגילים צמודים בגוון זהה לזה של החצאית.
הוא מופיע בפתח החדר לבוש במכנס שחור מחויט ובחולצה בצבע סגול בהיר, נראה מושלם. אני ניצבת מולו, מסתובבת כך שיוכל לבחון אותי מכל הכיוונים.
"יפה מאד אבל בוגר מדי" הוא אומר בשקט " לערב אחד זה לא נורא"
אני מרימה אליו מבט, אוזרת אומץ "אדוני, החברים האלה שלך הם...הם יודעים על מערכת היחסים בינינו?"
"לא, הם יודעים שיש לי בת זוג חדשה וזהו" הוא אומר.
אני רוצה להמשיך לשאול אותו עוד אבל פעמון הדלת קוטע את השיחה.
אנחנו ניגשים יחד לפתוח את הדלת , הוא מציג אותי בפני החברים שלו. הנשים בוחנות אותי, סוקרות אותי מלמעלה למטה והחיוכים שלהן מעושים, אף פעם לא הסתדרתי טוב עם נשים אחרות.
הגברים מקבלים אותי בחום, עם כמה הערות טיפוסיות על הפרש הגילאים שגורמות לי להסמיק ולא גורמות לנשים שלהם לחבב אותי יותר...
להפתעתי הערב עובר בנעימים, האוכל טעים, יין נמזג בחופשיות ולמרות המבוכה הראשונית שלי מהר מאד אני מגלה שאני מעיזה להשתתף בשיחות ובהתבדחויות.
הם שואלים איך הכרנו והוא מספר להם את הסיפור עם שינויים ותוספות, אני מסתירה חיוך.
אחרי הארוחה אנחנו מתמקמים בסלון והשיחה ממשיכה לזרום בנינוחות, זאת הפעם הראשונה שאנחנו יושבים עם חברים ומעבירים ערב שגרתי לחלוטין, זה נחמד אבל קצת משעמם.
בחצות הוא פונה אלי "כבר מאוחר יקירה וזה היה יום עמוס, אולי תלכי לישון?"
זה באמת היה יום עמוס וכמות היין הגדולה ששתיתי מערפלת קצת את כושר השיפוט שלי אני מחייכת אליו
"אני לא עייפה תודה", מחמיצה לגמרי את המבט שהוא נועץ בי.
הוא שותק כמה דקות, מאזין בחצי אוזן לשיחה בחדר ואז אומר "אני באמת חושב שכדאי שתפרשי עכשיו" הטון שלו גורם לכולם להביט בנו, עכשיו אני שמה לב למבט הפלדה שלו, החיוך שלי נעלם.
"יש לנו אורחים" אני אומרת בעליזות מזויפת ואחת הנשים מצטרפת ואומרת לו בצחוק שיפסיק להתנהג כמו אבא שלי.
הוא מושך בכתפיו ומחייך חיוך מקסים "אני רואה שאני במיעוט" והשיחה מתחדשת כאילו לא הופסקה, עוד יין נמזג לכוסות, בדיחות חדשות מתערבבות בסיפורים ישנים ורק הוא ואני יודעים שהתקרית הקטנה הזאת עוד לא הגיעה אל סופה.
מדי פעם מבטו נח עלי חמור ובלתי מתפשר ומיד ממשיך הלאה בחיוך מבודח, אני מצידי, מגניבה אליו מבטים הצידה בערך פעם בדקה, יושבת ממש בקצה הספה דרוכה ומתוחה.
אדי היין התאדו לגמרי ועכשיו רק נותר לי לתהות איך לא שמתי לב מהרגע הראשון לאזהרה שבקולו.
באחת בלילה מחליטים שהגיע הזמן להיפרד , אחד החברים שלו מעיר שאני באמת נראית קצת מתוחה ועייפה ושכדאי שהוא יטפל בי,
הוא מניח יד סביב הכתפיים שלי בחיבוק מכאיב ומבטיח לטפל בי ממש עכשיו.
סבב ברכות לילה טוב ומחמאות על הערב המהנה, הזמנה לבוא לבקר אותם בפעם הבאה שיזדמן לנו להיות בארצות הברית והדלת נסגרת.
הדממה הפתאומית מחרישת אוזניים.
הוא משחרר אותי מהחיבוק ואני נשענת לאחור על הקיר, הרגליים שלי רועדות פתאום "אדוני..." הקול שלי חלש, מהוסס.
הוא מרים יד, עוצר אותי "לכי למיטה, בבוקר נטפל בעונש שלך"
"אדוני בבקשה" אני תוהה אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להציל את המצב.
"עכשיו" הוא אומר, מילה אחת, קטנה, בטון רגוע ויבש ופונה לסלון לאסוף את הכוסות.
העיניים שלי צורבות מדמעות רותחות, אני הולכת לחדר האמבטיה, פושטת את הבגדים. אני עייפה וכועסת.
כועסת על עצמי שלא נזהרתי והבאתי את עצמי למצב הזה, כועסת עליו שהביך אותי, כועסת שהוא ימשוך את המתח שלי עד הבוקר, כועסת שהזמין את החברים שלו בערב הראשון שלנו ביחד בבית,
אני משתהה באמבטיה כמה שאני יכולה ואז הולכת לאט לחדר, לא לחדר השינה שלו אלא לחדר החדש שריהט עבורי, אין לי ספק שזה מקומי הלילה.
הוא במטבח מארגן דברים במקום.
על הכרית מקופלת יפה לשניים מונחת החגורה השחורה שחגר במהלך הערב ועליה פיסת נייר בכתב ידו המוקפד "שיהיה לך על מה לחלום הלילה ילדתי"
אני מוחה הכעס דמעה שהעזה לזלוג במורד הלחי.