Tailor made

אני מתעבת את החגורה אז אני בוחרת בקיין ראשון, הוא מחייך ומתרחק ממני.
הוא מרים את הקיין ומתקרב אלי, זה מכשיר דק מאד, לא מזכיר בכלל את הקיין שקנינו בלונדון, מזכיר הרבה יותר ענף רך וגמיש.
המבט שלי נעוץ בו בריתוק מבועת כשהוא מניף אותו, מדגים לי איך הוא מפלח את האוויר בקול שריקה.
"את חושבת שזה יכאב פחות מהחגורה?" הוא שואל בקול רגוע, אני מנידה את הראש, לא מסוגלת להוציא מילה.
בלי אזהרה הוא מניף שוב את היד,מנחית את הקיין לרוחב ירכיי. מבעד לערפל של דמעות אני רואה איך פס אדום פורח במקום ההצלפה "ועכשיו יש לך תשובה ילדתי?" הוא מתעניין.
"זה כואב יותר אדוני" אני אומרת בשקט והוא מחייך, מתקרב ומסיר את המצבטים, הפטמות אדומות נפוחות כואבות "תתכופפי מעל לשולחן, 15 הצלפות בקיין ו15 בחגורה, תספרי אותן בקול רם וברור"
אני מתכופפת מעל לשולחן, הירכיים שלי לחוצות לעץ, מקום ההצלפה בוער, השדיים נמעכים כנגד משטח הכתיבה של השולחן, הידיים הקשורות רק מדגישות את הכאב וחוסר האונים שלי מול העונש שלו.
הוא נעמד מאחורי מניף יד, הקיין שורק בעודו חותך את האוויר ופוגע בעור בקול חד.הריאות של מתכווצות, אני לא יכולה להכניס מספיק אוויר, באיחור אני נזכרת לומר "אחת אדוני"
"לאט מדי, שוב" הוא עונה ומצליף שוב באותה נקודה בדיוק.
"אחת אדוני" אני אומרת מדי, מנסה להתכחש לרשף הכאב.
הוא מצליף שוב הפעם באחורי הירכיים, הידיים הקשורות שלי רועדות מרוב רצון להגן על העור החשוף "שתיים אדוני"
הוא שומר על קצב, מנחית כל הצלפה במיקום קצת שונה, הספירה שלי נשמעת בקושי, בהשתנקויות מלאות דמעות.
"חמש עשרה אדוני" הוא מניח את הקיין על השולחן לצידי, מעביר אצבע על שובל הדמעות שמרטיב את לחיי
"זה רעיון רע לא לציית לי נכון ילדה יקרה?"
"כן אדוני" אני מסכימה בכל ליבי
הוא נוטל את החגורה ואני עוצמת עיניים חזק, נאבקת בדחף לקום מהתנוחה הזאת.
"יהיה לך מאד לא נוח לשבת בימים הקרובים" הוא מציין ברוגע "תמשיכי לספור"
זה מרגיש כואב יותר, אולי בגלל שהעור שלי כבר רגיש כל כך "שש עשרה אדוני"
"שבע עשרה אדוני"
בעשרים אני מתפתלת מצד לצד, כל ניסיון לשמור על שמץ גאווה ננטש, פסים של אש מעטרים את פלג גופי התחתון והעוצמה שלו לא פוחתת.
"עשרים וחמש אדוני" בקושי אפשר להבין מבעד להתייפחות שלי אבל הוא לא מתעקש שאחזור על הספירה ומסיים בחמש הצלפות מהירות.
השיער מכסה את הפנים שלי והדמעות ממשיכות לנטוף בלי הפסקה כשהוא מתיר את הידיים הקשורות שלי ומרים אותי.
הוא מושך אותי אליו ועוטף אותי בחיבוק חם, זה מבלבל אותי אבל אני לא עומדת בפיתוי, מניחה את הראש על החזה שלו ונותנת לדמעות להתייבש לאיטן.
אנחנו עומדים ככה דקות ארוכות עד שהנשימה שלי חוזרת לקצב סדיר, עד שהרעידות נרגעות, עד שאני מוכנה לשאת את מבטי אליו.
הוא מרחיק אותי מעט לאחור ובוחן את פניי "את יודעת שזה רק חלק מהעונש שלך" ספק שאלה ספק הבהרה
השפה שלי רועדת "אבל...אבל הכאבת לי כל כך אדוני" הקול שלי קטן, מובס
"אני יודע" הוא מסכים בנעימות ובכל זאת זה רק חלק אחד. את יודעת שעל הפרת הכללים נענשים בחומרה, נכון?" "כן אדוני"
הוא מוביל אותי לפינה "עכשיו תעמדי פה עד שאשחרר אותך, גב זקוף, ידיים מאחורי הראש ובשום אופן אל תזוזי" הוא מוודא שאני עומדת לשביעות רצונו ויוצא.
אני קפואה במקומי דקה או שתיים, לוקחת נשימות עמוקות, מסוחררת מעט מהשילוב בין ההצלפה לחיבוק שלו, אחר כך אני תוהה אם אני יכולה להגניב מבט לאחור, לבחון את הסימנים שהותירו הקיין והחגורה.
זה לא שווה את הסיכון אז אני ממקדת את העיניים בקיר שמולי ועוברת בראש על חצי השעה האחרונה, סופרת את הכאבים השונים.
הפטמות האדומות נפוחות, השפתיים שנשכתי עד זוב דם, הנוקשות שהולכת ומתפשטת על הישבן ואחורי הירכיים שלי יחד עם החבורות שבוודאי כבא מתחילות להתכהות.
"זזת?" הקול שלו ממש מאחורי מבהיל אותי מהרהוריי.
"לא אדוני" אני שמחה שאני יכולה לומר בכנות.
"תסתובבי" אני מסתובבת אליו, הוא אוחז בידו מצלמה קטנה ומחייך למראה המבט שלי.
"אנחנו נתחיל לתעד את המראה שלך במהלך ואחרי עונשים ילדתי, נכין לך אלבום מיוחד, מה דעתך?"
אין לי ספק שדעתי ניכרת בבירור על פניי ומשעשעת אותו ביותר.
הוא מעמיד אותי במרכז החדר, היכן שהתאורה בהירה ורכה ומצלם אותי מקדימה, לוכד בתמונה מדויקת את האודם העז של הפטמות, את הפס הזועם שבקדמת הירכיים ואת הפנים ששרידי דמעות עוד ניכרים עליהם
"תסתובבי" הוא מכוון אותי לכורסא "ידיים על מושב הכורסא" אני מתכופפת מעל לכורסא.
"מקסים" הוא אומר מאחוריי ולוכד במספר תמונות את הישבן והירכיים המכוסים בסימני ההצלפות.
אחר כך הוא מסמן לי להתיישר ומתיישב בכורסא, מושך אותי על ברכיו, ידיי נשלחות לשטיח, מחפשות שיווי משקל.
"עכשיו ילדתי" הוא אומר וידו מלטפת את הסימנים שהותיר בי, כל מגע עדין ורך גורם לי להיאנק בכאב.
"עד יום שישי הבא תלכי למיטה בשעה שמונה וחצי בדיוק" אני מסובבת את ראשי לאחור, שולחת אליו מבט שחציו זעם וחציו עלבון והוא מחייך "לא מוצא חן בעינייך?"
"לא" אני אומרת, אבל בשקט, בלחישה.
"אם ככה תלכי לישון כל ערב בשמונה וחצי אחרי שתביאי לי את מברשת השיער ותבקשי ממני להצליף בך"
התקף הזעם הקטן שהתחיל לצבור תאוצה מתפוגג בפתאומיות, הוא מבחין מיד בשינוי וחיוכו מתרחב
"אני חושב שזה הוגן ואת?" "בהחלט אדוני" אני עונה בקול הכי מנומס שאפשר.
"הישבן שלך מקסים ככה" הוא מציין, ידו ממשיכה ללטף ולחפון למרות אנקות הכאב שהיא מפיקה ממני.
הוא מעיף מבט בשעון "יש בדיוק מספיק זמן עד ארוחת הצהריים" הוא אומר כאילו לעצמו ואז אלי "תחזרי להתכופף מעל לשולחן ילדתי" דמעות טריות מציפות את עיניי, אני יודעת מה הוא מתכנן לעשות וההשפלה והכאב נראים לי כעונש חמור מדי אבל אני מצייתת.