קשה לי להירדם, אני מתהפכת מצד לצד, לא מצליחה להירגע מספיק כדי לעצום עיניים ולשקוע בשינה.
אני מנסה לומר לעצמי שזה לא נורא, הוא יעניש אותי בבוקר ואחר כך יחבק אותי וזה יהיה בסדר, אבל ההיגיון מרגיש פגום, לא משכנע בכלל.
אני נרדמת סופסוף לקול הרוח הגוברת, כשהשמיים מתחילים להתבהר כבר, אבל זו שינה מכבידה, מלאת חלומות רעים ואני מתעוררת ממנה אחרי כמה שעות בלב הולם.
קר לי, ההבטחה לחורף שהורגשה אתמול התממשה במלואה ובחוץ שמיים קודרים, הבזקי ברקים וגשם שיורד בעוצמה.
אני מהדקת את השמיכה סביבי רועדת מקור ומתח, מתלבטת האם להתלבש ולהסתכן בלהכעיס אותו מחדש או לצאת ככה ולקפוא מקור. הדלת נפתחת בשקט וחוסכת ממני את ההחלטה.
הוא מציץ פנימה ורואה שאני ערה "ישנת היטב ילדה?" הקול שלו קר וענייני
"לא אדוני" קשה לי לפגוש במבטו.
"מצוין" הוא עונה "יש בארון כותנות לילה, תלבשי אחת מהן , אני אמתין לך במטבח" הדלת נסגרת ואני אוזרת אומץ ומשליכה את השמיכה מעליי.
בארון מקופלות למופת מספר כותנות לילה, אני מוציאה אחת מהן, היא חמה ונעימה וילדותית בצורה מביכה מפלנל בצבע תכלת, מגיעה בקושי רב עד מעל הברכיים ועם ציור של קשת בענן במרכזה, אופטימי מדי למצב רוחי.
אני שוטפת פנים, מסתרקת עד שהשיער מבריק, צובטת קצת את הלחיים כדי לא להראות חיוורת ומודאגת מדי וניגשת למטבח בחוסר חשק.
הוא יושב ליד השולחן שקוע בעיתון השבת, שתי כוסות תה מהבילות נראות מזמינות במיוחד.
"בואי אלי" הוא מסמן ואני מתקרבת בצייתנות.
הוא מסיט את הכסא לאחור, מקרב אותי אליו עוד ובוחן אותי מלמטה למעלה ובחזרה
"ככה הולם לך הרבה יותר " הוא קובע ואני לא שואלת יותר ממה, ברורה לי התשובה.
"תסתובבי" אני מסתובבת.
"תרימי את הכותונת" אני אוחזת בשולי הבד מרימה למעלה, חושפת באיטיות סנטימטר אחר סנטימטר של עור.
"זה מספיק" הוא עוצר אותי ואני עומדת בגבי אליו עם הכותונת סביב מותניי.
הוא מלטף את הישבן שלי "יפה ולבן מדי ילדתי" הוא נשמע מחויך "אבל אל דאגה, נטפל בזה עוד היום"
אני נמנעת מתגובה והוא משחרר אותי לשבת מולו.
"אז ילדה יקרה בואי נתחיל את השיחה הקטנה שלנו בזה שתסבירי לי מה בדיוק חשבת לעצמך אתמול בערב?" הוא לא מחכה יותר וצולל ישר לטון המתנשא השנוא עלי כל כך.
אני מלפפת את האצבעות סביב הכוס החמה, מרימה אליו מבט מפציר.
"אני מחכה" הוא אומר ואני מנסה לנסח תשובה, מבינה פתאום שאין לי תשובה טובה.
"אני...אני נסחפתי באווירה" אני אומרת בהיסוס, יודעת שזה תירוץ עלוב.
"מה זה אומר?" הוא דורש לדעת בפרצוף קודר
"שהערב היה כל כך נחמד ורגיל ולמרות שחששתי החברים שלך היו חביבים אלי כל כך שלרגע...לרגע..."
אני משתתקת, נועצת את המבט בכוס שלפניי
"תמשיכי" הוא לא מוותר
"לרגע כששאלת אם לא כדאי שאלך לישון החלטתי שאולי זאת באמת שאלה מתוך דאגה"
אני רואה מיד שאמרתי את הדבר הלא נכון, המבט שלו מתקדר עוד יותר.
"ילדתי זה אכן נבע מדאגה, נראית לי מותשת וידעתי שזה היה יום מתוח מאד בשבילך. ניסחתי את זה כשאלה מתוך נימוס בלבד כדי לא להביך אותך. זה אכן היה ערב נחמד ורגיל אבל אל תשכחי לרגע שאנחנו לא זוג רגיל וכשאני מחליט משהו אני מצפה לציות מלא. לדעתי את בחרת להמרות את פי אתמול"
העיניים שלי נפערות בזעזוע "לא אדוני, זה ממש לא היה ככה" אני נשמעת נואשת
"אז איך זה היה, ספרי לי" הוא נשען לאחור, משלב ידיים וממתין.
"ברגע הראשון באמת חשבתי שזאת הצעה חביבה, אחר כך כשהבנתי שעשיתי טעות כולם כבר התערבו וביקשו ממך להניח לי ו..."
"ו...חשבת שככה תצאי מזה בקלות אז לא אמרת כלום" הקול שלו קשה
אני יודעת שזה לא משנה מה אומר בשלב הזה ובכל זאת אני חייבת לנסות, אני מדברת מהר, מפחדת שיקטע אותי
"אדוני בבקשה זאת לא הייתה הכוונה שלי פשוט כולם התערבו ולא ידעתי איך לצאת מזה"
הוא לא מתרשם מדבריי "אני אעזור לך לצאת מזה" הוא מבטיח ברצינות גמורה והלב שלי צונח.
הוא נעמד ומסמן לי לקום "לספריה" הוא אומר, אני שונאת את החדר הזה
הוא מדליק את האור, החדר חמים ואין לי ספק שהוא דאג להכין אותו קודם.
"תורידי את הכותונת" אני מורידה מקפלת ומניחה יפה על הכורסא הגדולה.
הוא קושר את הידיים שלי מאחורי הגב בצעיף משי רך ועדין ובכל זאת הקשר חזק, מכאיב.
"תעמדי זקופה ילדתי" הוא אומר מתהלך סביבי במעגלים קטנים "אני רוצה להכאיב לך מאד היום" הוא מסביר, נשמע קר וענייני כאילו הוא מעביר הרצאה, העור שלי מצטמרר, העיניים שלי נעוצות בו, מהופנטות, שקועות רק בקול שלו, בתנועות שלו.
"ילדה אהובה שלי, אני לא אסבול חוסר ציות ממך, מבינה?" כאב חד נושך את הפטמה שלי ואני נרתעת ומשפילה את מבטי, מצבט מחובר לאחת ומיד גם לשנייה, שכחתי כבר כמה הם מכאיבים.
הוא מתרחק ממני ומרים משולחן העבודה את חגורת העור שהניח בלילה על הכרית שלי וביד השנייה קיין דק וארוך, אני נושכת את השפתיים כדי לא להתחנן כבר עכשיו.
"במה נתחיל ילדתי?" הוא שאל, עיניו נוצצות "הבחירה שלך היום אבל היא לא קשה מדי, שניהם יותירו עליך שפע של סימנים...במה את בוחרת?"
המבט שלי מתרוצץ בין החגורה לקיין, הברכיים שלי רועדות.
הוא מניח אותם על השולחן ומתקרב אלי שוב. ידו אוחזת בשערי בכוח, מבטו חורך אותי "תבחרי קטנה שלי במה אכאיב לך ראשון"
לפני 12 שנים. 24 בדצמבר 2011 בשעה 16:34
