הוא חוזר לחדר אחרי כמה דקות אוחז בקופסת ג'ל קטנה ומחייך. אני טומנת את הפנים בשולחן לא רוצה לשלוח אליו מבט מתחנן. "תסתכלי אלי" הוא דורש ואני מרימה את הראש מעט ומביטה בו מבט לריסים מושפלים.
"תהיי ילדה טובה ותפשקי את עצמך בשבילי" הוא אומר בחיוך וממתין בזמן שאני שולחת ידיים לאחור לאט ומפשקת את הישבן למענו.
החיוך שלו מתרחב בזמן שהוא פותח את כפתור המכנסיים, מפשיל אותם למינימום ההכרחי, אני שונאת שהוא עושה את זה, זה מרגיש כאילו הוא ממהר לזיין אותי בין שאר הדברים החשובים שיש לו לעשות.
הוא מכניס אצבע לצנצנת הג'ל, מסובב אותה לאט ומוציא אותה מבריקה. הוא מחדיר אותה לתוכי אבל לא מקדיש לזה יותר מדי זמן, מהר מאד הוא מתקרב אלי, יד אחת שלו לופתת את מותניי בכוח, הוא חודר בתנועה חדה, מכאיבה, אני נושכת שפתיים כדי לא להוציא הגה.
הוא נע בתוכי בקצב מהיר, מעניש.
הגוף שלי נוקשה בהתחלה, מחאה אילמת על היחס שלו.
הוא לא מתרגש, ידו עוזבת את מותניי ולופתת את שיערי, מושכת את הראש לאחור כמה שאפשר, היד השנייה חופנת שד, משחקת בפטמה נפוחה.
ברגע מסוים הטינה שלי נדחקת הצידה כשגל של עונג חולף בי. אני עוצמת עיניים, מתרכזת בתנועות שלו
בפלג גופו התחתון נחבט כנגדי עם על חדירה, הבזק הכאב הטרי בכל פעם שהוא נוגע באחד מסימני ההצלפה החדשים שלי. היד שלו על השד שלי מלטפת ומכאיבה לסירוגין ומעל לכל משהו שמקרין ממנו ומבהיר שככה זה נועד להיות, הוא למעלה מכתיב עבורי את הכללים, מעניש, מכאיב, ממלא ואני מתחתיו כואבת ומאושרת.
הוא מרגיש את השינוי, את המתח נעלם מגופי, הצחוק שלו נשמע סמוך לאוזני, לא צחוק לגלגני כמקודם אלא צחוק חם, מאשר.
"את חושבת שאת שונאת שאני מזיין אותך ככה ילדתי אבל בעצם את נהנית מזה מאד, נכון?"
"כן אדוני" אני מודה באמת הברורה הזאת. למרות הכאב, למרות המבוכה שלי, אני רועדת מהנאה, משתוקקת לגמור.
"אדוני?" אני מחליטה לנסות את מזלי, הוא אוהב לא לאפשר לי לגמור, זה חלק מהעונש, אבל אולי...
"כן ילדתי?"
"מותר לי... בבקשה אדוני, מותר לי לגמור" סומק טרי מחמם לי את הפנים, שונאת לבקש דבר כזה.
"בואי נראה" הוא הפסיק לנוע בתוכי "מצד אחד זה אמור להיות עונש, מצד שני אין ספק שקיבלת הצלפה רצינית כבר" הוא משך את התשובה שלו בעודו משתעשע בפטמות שלי ובעוד אני הולכת ונעשית מתוסכלת יותר ויותר.
"את מאד רוצה לגמור ילדתי?"
"כן אדוני מאד מאד, בבקשה?" אני עונה בקול הכי מתוק שאפשרי.
הוא מרפה מן השיער שלי ומעביר את היד קדימה, בין הגוף שלי ובין השולחן, מפשק את השפתיים ומניח אצבע על הדגדגן, מעגל עיגולים קטנים.
"זה יעזור ילדתי?" "הו כן אדוני" אני אומרת בלהיטות.
"יפה" הוא נע שוב בפתאומיות, מעביר בי תחושות משולבות של כאב ועונג.
התנועות שלו הופכות מהירות יותר ויותר במקביל להתנשמויות שלי, הרגליים שלי רועדות כל כך שאני שמחה שהשולחן מונע ממני לקרוס לרצפה.
אני גומרת קצת לפניו, בעוצמה שמוציאה צעקה מגרוני, יומיים הוא התגרה בי ולא נתן לי פורקן ועמוק בלב אני מוכנה להודות שזה היה שווה את ההמתנה.
הוא גומר גם ונותר שעון עלי לכמה דקות, יד אחת מלטפת את פנים ירכיי.
כשהנשימה שלנו חוזרת לסדרה הוא מזדקף, עוזר לי להתיישר, מסובב אותי כך שיוכל לבחון את פניי.
"לא יהיו ויכוחים יותר?"
"לא אדוני" אני עונה ומתכוונת לכך בכל ליבי ברגע זה ממש
"את תעשי תמיד מה שאומר גם אם לא מתחשק לך"
"כן אדוני" אני מהנהנת בנחישות
"בפעם הבאה אני לא אחכה שהאורחים ילכו לפני שאעניש אותך" העיניים שלי נפערות בזעזוע, הוא נראה רציני.
"אני מצטערת אדוני" אני אומרת והוא מחייך את החיוך האהוב שלו.
"בואי נרחץ אותך ילדתי ונחשוב מה נעשה איתך אחר הצהריים"
לפני 12 שנים. 24 בינואר 2012 בשעה 17:34
