Tailor made

יום ראשון בבוקר. השבת הותירה אותי סחוטה רגשית אבל מאושרת
הוא יושב מולי, שקוע בעיתון, קיבלתי את העבודה שלי בחזרה, בחוץ יום שמשי ויפה, הכול טוב.
"קבעתי לך תור לרופא בערב" הוא זורק פתאום מאחורי העיתון, לפחות שתהיה לו ההגינות להזיז את העיתון הצידה.
"מה?"
הוא מסיט את העיתון, פניו רגועים אבל הניצוץ בעיניו מסגיר אותו, הוא יודע שאני לא אוהב את זה.
"מה לא היה ברור? קבעתי לך תור לרופא היום בערב. בשעה שבע"
"אני לא צריכה רופא" אני אומרת בחיוך הכי עליז והכי מזויף שלי "בשביל זה יש לי אותך, לא?"
"ילדתי דיברנו על זה, אמנם מזמן, אבל דיברנו, סיפרת לי בעצמך שלא היית אצל רופא נשים כבר מעל שנה, יש דברים שאסור להזניח"
"בסדר אני אקבע תור לרופאה שלי" אני מנסה לשמור על טון רגוע בלא הצלחה יתרה
"את הולכת לרופא הזה,היום. הוא רופא שיש לו רשימות המתנה ילדתי, אני סומך עליו, אנחנו מכירים כבר שנים"
"אבל, אבל,הסימנים שלי" אני מגמגמת, הישבן שלי והירכיים מעוטרים בסימנים מההצלפה של אתמול
"אני בטוח שהוא כבר ראה הכול ובכל מקרה כבר אמרתי לך אנחנו מכירים שנים, הוא לא יגיד כלום, עכשיו מספיק עם הויכוח, את תאחרי לעבודה"
אני משתתקת, כרגע באמת אין לי זמן להתווכח. אני מסיימת להתארגן לעבודה, בהתאם למגבלות שלו ואנחנו יוצאים מהבית.
אני שמחה לחזור לעבודה שלי, היום עובר די מהר בהתעדכנות במה שהחמצתי בשבועות הבודדים בהם לא עבדתי, בשיחות עם ידידים ישנים ובניסיון כושל לא לחשוב על הערב.
בדרך הביתה אני משננת לעצמי שוב ושוב את הטיעונים נגד התור לרופא, משנה ניסוחים, מעדנת מילים ומעל לכל מנסה לשכנע את עצמי שמה שיש לי לומר הגיוני ושהוא יקשיב.
למרבה ההפתעה אני מגיעה הביתה ומוצאת אותו שם למרות שהשעה רק שלוש וחצי.
"ילדתי" הוא מקבל את פני בחיבוק חם וממיס "איך היה לחזור לעבודה?"
"היה נפלא" אני מחייכת אליו באהבה, אין לי ספק שיש לו יד בזה שקיבלתי חזרה את העבודה "כאילו מעולם לא עזבתי. מה קרה שחזרת מוקדם?" אני שואלת
"רציתי לראות איך עבר עליך היום ילדה " הוא מלטף את שיערי במחווה עדינה והדיון המסודר וההגיוני שהכנתי בראש מתפוגג בינתיים.
"בואי, מילאתי לך אמבטיה" הוא מוביל אותי לחדר האמבטיה. החדר חמים ונעים, אדים עולים מן המים, מפיצים ניחוח לבנדר עדין.
אני שולחת יד לכפתורי החולצה אבל הוא עוצר בעדי "את תעמדי בשקט, אני אטפל בך ילדתי"
הוא מתיישב על דופן האמבטיה ומושך אותי עד שאני עומדת בין רגליו. הוא מניח את ידיו על הישבן שלי, מרים את החצאית שבחר עבורי הבוקר.
"קודם כל נוריד את זה" הוא פותח את הכפתור ומחליק את החצאית למטה. היא נעצרת בשלולית של בד סביב רגליי. הוא מעביר אצבע על הבד של התחתונים.
"אני לא אוהב שאת לובשת תחתונים" הוא אומר בטון אגבי ואני מחניקה אנחה "אני מעדיף לדעת שתחת החצאית העור שלך חשוף, ממתין לי"
"אני יודעת" אני אומרת בקול מתוק "אבל דיברנו על זה והסכמת איתי שלמשרד עדיף שאלך ככה"
לזכותו יאמר שהוא קיבל את הבקשה שלי והבין שיש צורך להגמיש את החוקים מדי פעם.
"אני יודע" הוא אומר, מהדק את אחיזתו בישבן שלי, תופס בכוח מכאיב "רק ציינתי שאני לא אוהב את זה"
הוא מסיר את התחתונים בתנועה חדה "תרימי רגל ועוד אחת" הוא אוסף את החצאית והתחתונים ומניח בצד.
"תסתובבי" אני מסתובבת "תרכני קדימה ילדתי" אני רוכנת, מרגישה את ידיו עוברות על סימני ההצלפה מאתמול, נוגעות בכל אחד.
"קיבלת צבע יפה, אנחנו נוסיף לו קצת חיים מאוחר יותר עם מברשת השיער"
אני מעיפה מבט מעבר לכתפי, הוא מחזיר לי מבט "את זוכרת, זה חלק מהעונש שלך מסוף השבוע"
"אני זוכרת אדוני" אני עונה בשקט.
הוא מסובב אותי בחזרה ושולח יד לכפתור הראשון בחולצה ואז לכפתור השני.
לאט לאט, בסבלנות, הוא פותח את כל שורת הכפתורים ומסיר את החולצה. אני עומדת לפניו לבושה רק בחזייה הלבנה בוהקת שלי ונעלי העקב השחורות , מסמיקה קלות תחת מבטו
הוא קם, צמוד אלי, שולח ידיים לאחור, פותח את החזייה ומחליק אותה לאורך זרועותיי ואל הרצפה, נעלי העקב נחלצות והוא אוחז בזרועי, עוזר לי להיכנס למים החמים.
אני מניחה למים החמים לעטוף אותי, הדופק שלי מהיר ואני לא בטוחה למה, עוד לא קרה כלום...
אולי זו האינטימיות שבפעולות שלו, אולי זה הביטחון שלו שאעשה כרצונו, אולי המחשבה המטרידה על התור לרופא, אני מתנערת מהמחשבות
"אדוני, אנחנו יכולים לדבר על עניין הרופא, בבקשה?"
הוא חוזר לשבת על הדופן "אנחנו יכולים ילדתי אבל זה חסר טעם. את הולכת, אני מלווה אותך, את תיבדקי ותשתפי יפה פעולה, אין עוד מה לומר בנושא"
"אבל..." הוא מניח אצבע תחת סנטרי, מאלץ אותי להביט אליו
"בלי אבל, ככה החלטתי" הוא לוקח את בקבוק הסבון, יוצק כמות נדיבה לכף ידו ומתחיל לסבן אותי ביסודיות.
בניגוד לרצוני אני נרגעת, מתמסרת למגע שלו על גופי, לידיים החזקות האלה שיודעות להעניש אבל יודעות ללטף ולטפח.
הוא חופן את השדיים שלי, מסבן בתנועות מעגליות, צובט את הפטמות קצת.
אני משעינה את הראש לאחור, עוצמת עיניים.
הידיים שלו מחליקות על הבטן, יורדות אל בין הרגליים.מעבירות בי צמרמורות של הנאה.
"על מה את חושבת ילדתי?" הקול שלו חודר להרהורים שלי.
"אני לא יודעת" החום והמגע שלו מבלבלים אותי "על כל עניין הרופא כנראה"
"ומה את חושבת?" הוא שואל, שתי אצבעות בתוכי, יד שנייה מלטפת את פנים ירכיי
"אני חושבת שלא יעזור לי להתווכח איתך" אי עונה בכנות "ואני חושבת למה בעצם להתווכח איתך, הרי אתה זה מה שמחליט וככה אני אוהבת "
"ילדה טובה" הוא רוכן קדימה, מטביע נשיקה על מצחי.