"בואי הגיע הזמן לצאת" הוא אומר ופתאום אני מודעת לזה שהמים כבר לא חמים ונעימים, אני נעמדת רועדת קלות בעוד המים גולשים סביבי, הוא רטוב כולו ולא נראה שזה מטריד אותו.
הוא עוטף אותי במגבת גדולה ומנגב ביסודיות, לאט לאט בעוד אני זזה בחוסר סבלנות.
"תפסיקי" מילה אחת קטנה, קשה לטעות באזהרה שמסתתרת בתוכה, אני עומדת בשקט, מניחה לו לעשות את הדברים בקצב שלו.
אחר כך הוא מוביל את הדרך לחדר, פותח את הארון ושולף שמלה צהובה,יפה ועליזה מדי מכדי לבזבז על תור לרופא "שמלה, באמת?" אני שואלת, מנסה להישמע קלילה.
הוא מהנהן "למה לא?" מבטו נעוץ במבטי,
"זה קצת מהודר מדי בשביל ללכת לרופא, לא?" המבטים שלנו עדיין נעוצים זה בזו
"לא" הוא פוסק "ובכל מקרה את תורידי אותה די מהר אצל הרופא, נכון?" אני מורידה את המבט ראשונה
"נכון" אני ממלמלת ולוקחת את השמלה. הוא מוציא מן המגירה חזייה ותחתונים,לבנים, הצבע היחיד שהוא מאשר
"תתלבשי ילדתי, אני אלך להחליף בגדים ונצא" הוא לא מחכה לתגובה אלא מסתובב ויוצא.
אני מרפה מן המגבת שעוטפת אותי, משליכה אותה לקצה החדר- זה לא עוזר לתסכול שלי
מהר מדי הוא חוזר "מוכנה?" אני מהנהנת בשקט והולכת אחריו.
השעה שש, השמיים בחוץ צבועים בצבעי שקיעה יפיפיים אבל אני לא מביטה בהם,אני מתיישבת ברכב, מבטי נעוץ ברגליים שלי.
"ילדתי את חושבת שלזעוף ולכעוס עלי יועיל?" הוא נשמע משועשע "את יודעת שאם תתנהגי ככה רק תקשי על עצמך" הוא צודק ובכל זאת אני לא עונה.
"בסדר" הוא אומר וכבר לא נשמע משועשע "תפשקי את הרגליים"
אוטומטית אני מצייתת. "תורידי את התחתונים" שוב אני מצייתת.
"עכשיו שבי זקופה עם הידיים בצד ואל תעזי לזוז עד שנגיע, ברור?"
"כן" אני ממלמלת. הוא מסתובב אלי "לא שמעתי"
"כן אדוני" אני עונה בקול רם וברור.
"יפה" הוא מתניע את הרכב ויוצא מהחניה. אני מגניבה אליו מבט, שפת גופו אומרת רוגז, המבט שלו מרוכז בכביש, שקט לא נעים שורר ברכב.
אחרי מספר דקות הוא מתיז "תרימי את שולי השמלה" אני מרימה אותה קצת, הרחובות מלאים אנשים והרעיון שמישהו יראה מה נעשה ברכב שלנו מחריד אותי.
"עוד, שאוכל לראות אותך היטב" הוא לא מוותר.
אני מגביהה את שולי השמלה עוד, מקווה בכל ליבי שלא ניתקל ברמזור אדום, שלא נעצור במעברי חציה.
הוא לא מעיף מבט לכיווני, משאיר אותי להעביר את כל הדרך חשופה ומתוחה.
הוא פונה לכיוון בניין משרדים, לא רחוק מהיכן שממוקמת המרפאה שלו, איזור יוקרתי של העיר.
"אדוני בבקשה, השומר" אני מבקשת כשאני מזהה מרחוק את הדמות בכניסה לחניון, הוא עדיין לא מביט בי
"את יכולה להוריד את השמלה, את התחתונים תשאירי במקומם" אני מרפה מיד משולי השמלה, מנסה לא לזוז, לא למשוך תשומת לב. לשמחתי השומר מעיף בנו מבט חטוף ומסמן לנו להמשיך.
החניון לא מלא במיוחד ובכל זאת הוא לא נעצר בשום חניה פנויה אלא יורד עוד קומה, פה יש עוד פחות מכוניות ובכל זאת הוא ממשיך למטה. חניון 3- ריק כמעט לגמרי, מרגיש חשוך הרבה יותר.
אני לא מוציאה מילה, אין לי ספק שיש לזה מטרה ואין לי ספק שהוא לא יאמר לי מה היא עד שהוא ירצה שאדע.
"תרימי את התחתונים" הוא זורק לי ויוצא מהרכב, אני ממהרת אחריו.
החניון מרגיש חנוק, מאיים ולמרות שהוא כועס עלי אני נצמדת אליו.
המעלית מטפסת לקומה העשירית לאט, אנשים נכנסים ויוצאים, מפטפטים או מעלעלים בניירות, נראים כל כך טבעיים, אני תוהה אם מישהו מבחין במתח הקורן משנינו.
כשהמעלית נעצרת בקומה העשירית הוא אוחז במרפק שלי ומוביל אותי החוצה בצעדים מהירים
הקליניקה מפוארת מאד, מרווחת, מרוהטת בטעם טוב ורק מחמירה את אי הנוחות שלי.
בחדר ההמתנה יושבות מספר נשים, כולן מבוגרות ממני בשנים רבות, אף גבר נוסף לא נראה בסביבה.
פקידת קבלה חייכנית ומטופחת רושמת אותנו, מגישה לי טופס קצר למלא ומבקשת מאיתנו להמתין.
אני מתיישבת בפינה, רחוק ככל האפשר מהנשים האחרות. הוא מתיישב לצידי ומגיש לי עט.
"אני לא צריכה להיות פה" אני מסננת לכיוונו אבל לוקחת את העט ומתחילה למלא את הטופס.
"ולמה לא?" הוא מתעניין. "זה לא מרגיש נכון" אני אומרת ויודעת שזה לא מעביר בכלל את התחושה שלי
"זה לא צריך להרגיש נכון" הוא מציין "את פה כי אני אמרתי וכי אני דואג לך. סוף דיון"
אני מתרכזת במילוי הטופס ואחר כך מנסה לעלעל במגזין בחוסר עניין בולט.
מחצית השעה שחולפת מורטת את עצביי עוד ועוד ולבסוף כשפקידת הקבלה קוראת בשמי זו הקלה- לפחות נתחיל ונסיים עם זה.
"אתה לא חייב להיכנס איתי" אני אומרת והוא מחייך "ניסיון יפה ילדתי"
אנחנו נכנסים והוא סוגר את הדלת אחרי. הרופא מברך אותו בחום, אין ספק שהם מכירים שנים ומושיט לי יד לקבל את הטופס.
הוא מבוגר יותר מאדוני, משהו בדרך בה הוא סוקר את הטופס שלי משדר לי התנשאות. לא הייתי בוחרת רופא כזה לעצמי...
"כתוב פה שנבדקת בפעם האחרונה לפני קרוב לשנה וחצי, זה נכון?" הוא שואל וכשאני מהנהנת הוא מצקצק בשפתיו.
"זאת הבעיה של בחורות צעירות בימינו, חסרות אחריות" הוא לא טורח להביט בי, דבריו מכוונים לאיש שיושב לצידי.
"הבחורה הצעירה המסוימת הזאת לא תהיה יותר חסרת אחריות" אדוני אומר לו בטון זהה.
"בסדר" הרופא מביט אלי לראשונה "נתחיל, גשי אל מאחורי הוילון ותתפשטי, מהר בבקשה"
אני שולחת מבט נואש אחרון לעבר אדוני,הוא מחייך אלי, מיתמם "קדימה ילדתי, הזדרזי"
לפני 12 שנים. 20 בפברואר 2012 בשעה 15:41
