אני לא בטוחה אם הוא מחכה לתגובה או לא ואני שותקת. האצבע שלו עדיין בתוכי נעה בתנועות חדות, זה מרגיש טוב וקשה לי להישאר בשקט.
הוא מחליק עוד אצבע לתוכי "כל כך רטובה ילדתי, אני עוד אחשוב שאת נהנית מהעונש שלך" הוא אומר ואני יודעת שהוא אמנם לא יוותר על העונש אבל הוא כועס פחות.
הוא מוציא את האצבעות מתוכי ומיד אני מרגישה אחת מהן מחליקה לאורך הישבן, חודרת לתוכי לאט.
אני נושכת שפתיים, זה לא כואב אבל זה מרגיש משונה גם אחרי כל הזמן הזה שאני אתו.
הוא נותן לי דקה או שתיים להסתגל לתחושה ואז מוציא את האצבע ומיד מתחיל להחדיר שתי אצבעות.
אני מנסה להירתע אבל נעצרת כשהוא מניח עלי את היד השנייה, מסמן לי לא לזוז .
שתי האצבעות שלו עמוק בתוכי נעות בקצב מדוד
"בואי נראה מה אפשר לעשות עם היד השנייה" הוא אומר ומיד שתי אצבעות פולשות לתוכי ואז אצבע שלישית.
דממה משתררת שוב, האצבעות שלו ממלאות אותי, חוקרות כל פינה, מעבירות זרמים של עונג. כמעט מבלי לשים לב אני מכווצת את השרירים, נעה עד כמה שמתאפשר לי כדי לסייע לאצבעות שלו להעמיק עוד בתוכי.
"אני מזכיר לך ילדה שאסור לך לגמור" הוא אומר, מבחין בתגובה שלי למגע שלו.
אני מצליחה למלמל רק "כן אדוני".
הוא מניע את אצבעות שתי הידיים במקביל פנימה והחוצה פנימה והחוצה, השרירים שלי נלפתים קשה לי להילחם בזה, הוא מכיר את הגוף שלי טוב כל כך.
"את נהנית ילדתי?" הוא שואל בעוד אצבעותיו ממשיכות בתנועה.
"כן אדוני בבקשה תרשה לי לגמור" הקול שלי חנוק.
בתגובה הוא מפסיק, מוציא את האצבעות מתוכי ומותיר אותי בתחושת ריקנות מאכזבת,רציתי עוד.
הוא חוזר לקדמת השולחן מלפף שוב יד בשיערי, מאלץ אותי להביט בעיניו
"במה אצליף בך?" הוא מתלבט בקול "בחגורה או בענף דק וגמיש?"
הוא לא מצפה לתשובה ואני שמחה על כך,שתי האפשרויות גרועות באותה המידה לדעתי.
הוא מביט עמוק בעיניי ושולח באיטיות את היד השנייה תחתי חופן שד אחד אצבעותיו סוגרות על פטמה, ממוללות ומועכות,חזק יותר ויותר.
הנשימה שלי נעתקת והוא מחייך "אז במה נבחר ילדתי? אני חושב שענף יהיה שינוי מרענן,מה דעתך?"
אני לא במצב לענות תשובה הגיונית כשהאצבעות שלו על הפטמה שלי, אני עושה תנועה קטנה עם הראש, לא בטוחה מה כוונתי ולא נראה שזה משנה.
הוא מרפה ממני וצועד לעץ הסמוך בחיפוש אחר ענף הולם, הוא לוקח את הזמן, מחפש בקפדנות הרגילה שלו.
אני עוצמת עיניים לרגע מנסה לאצור בגופי את תחושת האצבעות שלו, להשתמש בזיכרון כקמע נגד הכאב שיגיע מיד.
סופסוף הוא מחליט שמצא ענף מתאים, הוא מנתק אותו בזהירות מהעץ מסיר ממנו בסבלנות את מעט העלים שעליו, מחליק לכל אורכו לוודא שאין שום דבר שעשוי לפצוע אותי.
קצת אירוני לדעתי אבל אני מחליטה לשמור את המחשבה הזאת לעצמי.
כשהוא מרוצה הוא חוזר אלי,מקרב את הענף שאראה "מה דעתך ילדתי עשרים הצלפות יותירו את חותמן על העור שלך?" אין לי ספק שהן יעשו את זה ואני אומרת לו את זה מופתעת לגלות שהקול שלי יציב.
"מצוין" הוא אומר ופוסע אל אחורי השולחן לאט לאט, מחליק את הענף לאורך גבי, במורד הישבן והירכיים.
הוא מלטף שוב את הישבן, גורם לי לחייך למרות הכול, אני מכורה לליטופים שלו.
"עשרים, תספרי עבורי" הוא אומר ואני מרגישה שהוא מתיישר, מניח יד אחת על הגב ומניף את השנייה באוויר, הענף שורק כשהוא מפלח את האוויר ופוגע בעור בצליפה חדה.
אני נושכת את השפתיים חזק כדי לא להוציא מילת מחאה, הכאב שוקע בעור חד וברור "אחת אדוני"
אני מצליחה לסנן מבעד לשיניים חשוקות.
הוא מניף שוב את היד ופוגע בחיבור שבין הישבן לירכיים ופס נוסף של כאב שוקע בעור "שתיים אדוני"
בהצלפה השביעית אני לא מצליחה להדחיק יבבת כאב והספירה שלי בקושי מובנת, הקול שלי כבר מלא דמעות.
אחרי ההצלפה העשירית הוא עוצר ומלטף את העור הלוהט שלי, ידיו חוקרות את הסימנים האדומים.
"זה ישאיר סימנים מספקים ביותר" הוא אומר ונשמע מרוצה "כואב מאד?"
"כן אדוני" היד המלטפת שלו גולשת אל בין הרגליים, מוצאת את הדגדגן שלי, זה בהחלט מסיח את דעתי מהכאב.
"בינתיים את מקבלת את העונש שלך בצורה מאד בוגרת" הוא אומר, מניע אצבע במעגלים על הדגדגן שלי
הוא מזיז את האצבע ואוחז שוב בענף, עשר ההצלפות הנותרות מונחתות ברצף מהיר, בקושי מאפשרות לי לספור .דמעות זולגות על לחיי.
הוא מניח את הענף וניגש קדימה. העיניים שלי עצומות, הגוף שלי רועד כולו, אני רוצה כל כך לשפשף את המקום, להקל במשהו על הכאב אבל הידיים שלי מרותקות למקומן.
הוא מניח לי לבכות לכמה רגעים, ידו מלטפת את פני בעדינות, אחר כך הוא מתיר את הקשרים שמרתקים את הזרועות שלי לשולחן ומשפשף אותן, מוודא שהן לא כואבות.
הוא מתיר את הקשרים של הרגליים ועוזר לי לקום ולרדת מהשולחן לאט לאט, הגוף שלי מרגיש נוקשה, הישבן ואחורי הירכיים בוערים. "אל תגעי" הוא אומר כשאני רק חושבת על לשלוח יד ולשפשף קצת את העור.
"את בסדר?" הוא שואל והדאגה שלו כמעט גורמת לפרץ דמעות חדש, אני מהנהנת לא בוטחת בקולי.
"יופי. תפשיטי אותי" הוא מצווה.
הידיים שלי עדיין רועדות ואני פותחת את הכפתורים בחולצה שלו באיטיות, מחליקה אותה מעל זרועותיו ומקפלת יפה כמו שהוא אוהב.
אחר כך אני יורדת על ברכיי מסירה את הנעליים והגרביים שלו ומניחה גם אותם בצורה מסודרת בצד.
את החגורה אני פותחת ומסירה די מהר, שונאת אותה.
המכנסיים והתחתונים מצטרפים לחולצה בערימה מסודרת והוא עומד לפני עירום ונוקשה ואני שמחה שהוא רוצה אותי,האיש הזה ששינה את חיי כל כך.
הוא ניגש לשולחן ומתיישב עליו, כפות רגליו מונחות על הספסל בפישוק, הוא מסמן לי להתקרב, לכרוע בין רגליו.
אני כורעת על ברכיי על ספסל העץ, הוא נשען לאחור ואני מרכינה את ראשי, לוקחת אותו בפי בעודי שולחת אליו מבט מלמטה.
הוא מביט בחצי חיוך.
