יום שלישי (ואחרון) שלי עם הילדים, מחר חוזרים למטפלת (יש!! אמא, כבר התגעגענו אליה)...בסופ"ש צימר לארבעתנו אבל אני מדחיקה את זה כרגע.
היינו חייבים להתחפף מהבית, העוזרת באה, היה לי רעיון גאוני, מסוג הרעיונות שאחריהם צריך לבדוק את כשירותי הנפשית
"בואו ניסע לסבא" הם התלהבו, סבא התלהב,אני לקחתי כדור נגד מיגרנות ויצאנו.
עוד לא יצאתי מהחניה הם כבר רבו אז הדלקתי את הרדיו
הם המשיכו לריב אז הגברתי ועוד ועוד
הם התלוננו שזה חזק אז ביקשתי בחביבות שיסתמו קצת ואני אחליש
זה עבד לחמש דקות מאושרות בהן שרנו שלושתינו בקולי קולות את "בוא אל החגיגה"-אני מכירה את זה מפסטיגל 85, הם מכירים את זה ממיכל צפיר המעצבנת
אחרי זה שרנו את הרקדן האוטומטי- הילדים היו אחוזי התפעלות מזה שאני מכירה את השירים.
אחר כך התחדשו הקרבות...הגברתי שוב את המוזיקה וקיללתי בלב את מי שהגה את החופש הגדול.
הגענו לאבא שלי, רק רציתי להתקפל על הספה ושמישהו אחר יבדר אותם לעשר דקות אבל לא, היו לו רעיונות לפעילויות
"לא בא לי להסתובב איתם בשמש" העור הפולני שלי לא יעמוד בעוד דקה אחת של מזג אוויר קייצי
"אבל יש פארק נהדר ליד...הם יהנו" אבא שלי מנסה, הלכתי למחשב לראות והודעתי לו שאין מצב שאני נוסעת איתם עכשיו עוד שעה בשביל פארק
"טוב אז יש פה לא רחוק חוות צמחים טורפים" אני זורקת לו מבט שלא היה מבייש אף צמח טורף והולכת שוב למחשב
באתר של החווה תפסו את תשומת ליבי שני משפטים. הראשון הציע לנו לצפות בצמח אוכל שניצל ומקנח בסיגריה (ברצינות????? סיגרה??? בימינו???)
השני מציע לנו לחוות מסג' על ידי נחש או רפלקסולוגיה ע"י חולדה (הרגשתי איך צחוק קטן והסטרי מבעבע בתוכי, אולי יהיה לי מזל והנחש יתגלה כאנקונדה אימתנית במיוחד או שאולי החולדה תהיה נגועה בכלבת)
פסלתי גם את זה.
מרחתי את הזמן בדיונים על אופציות לבילוי עד שנראה היה לי שאפשר להסתלק הביתה בנימוס
באוטו היה לי מזל- שניהם נרדמו די מהר, שמתי לי את שיר הפרחה שוב ושוב ושוב...בדרך כלל זה ממש לא מדבר אלי אבל אחרי שלושה ימים בבית לבד, אחרי חודש וחצי של חופש גדול, אחרי 3 שעות אצל אבא שלי
בחיי שאין לי ראש למילים ארוכות
