אתה יודע שלפעמים אני מרגישה שהמילים מחווירות בהשוואה למה שמתחולל לי בלב...
ברגע זה הכי הייתי רוצה להיות מסומנת בסימני השוט. עיטורי הכבוד שלי על שבחרת דווקא בי.
כמעט ארבע שנים וזה לא מפסיק להפתיע. לרגש. לצמוח. לגרום לנשימה שלי להעתק.
כל כך הרבה קרה ואני אדם אחר.
בעצם לא אחר...אני בדיוק האישה שידעת לזהות בי, אז בפעם הראשונה שנפגשנו.
ואני...? אני ידעתי מההודעה הראשונה שאתה אחר.
אבל לא שיערתי עד כמה.
כל מחשבה עליך (ואלוהים יודע כמה אניחושבת עליך) גורמת ללב שלי להאיץ, לדם שלי לשיר בורידים.
כל החיים רציתי מישהו לשאת אליו עיניים והנה, על ברכי לפניך עם המבט למעלה אליך אני מרגישה הכי שלמה. הכי בטוחה. הכי נכון.
ואתה יודע תמיד מה אני צריכה. לפני שהבנתי בעצמי.
יודע להכיל את הבלגן שלי
יודע להשקיט את הסערות שלי
יודע לעטוף אותי בנוכחות שלך בכל רגע ביום
יודע להלהיט את כל נימי נשמתי וגופי במגע אחד.
ובכל פעם שנדמה לי שיותר קרוב ואינטימי מזה אי אפשר, אתה מוכיח לי שטעיתי ושאתה כרגיל צודק תמיד:)
כשנכנסתי לפה בפעם הראשונה לא שיערתי לאן המסע יוביל ואני לא אפסיק אף פעם להתפעם מזה שהמסע הוביל אותי אליך.
אין מקום שאליו לא אלך אחריך
אין דבר שירתיע אותי איתך
אין כאב שיהיה גדול מדי.
קיבלת אותי כמו שאני...
ואני הרי נועדתי אך ורק לך.