העפלה לגובה. איטית. מלאת ציפיה וחשש. הידיעה שאחרי שעולים חייבים גם לרדת...מהר.
המסלול מתעקל מתפתל ויש תחושה שנזרקים הצידה
תלויים על בלימה וכל מה שמחזיק אותי במקום זה...לא בטוחה מה זה. ידית המתכת של הקרונית? או המהירות שמדביקה אותי למקום?
עולים ויורדים ואני מקללת את הרגע שעליתי אבל כשעוצרים אני ממהרת שוב לעמוד בתור.
לפני שהכרנו התחבאתי מהעולם. שום רגש לא נגע בי כמעט.
הכל היה על אש קטנה
ועכשיו...עכשיו אני בקרונית הראשונה של רכבת ההרים.
הרגשות חשופים. כל רוח מלטפת אותם. כל קצה חד שורט אותם
כל מילה שלך מעלה אותי הכי גבוה וכל מחשבה אחת רעה שלי מטילה אותי לתהום
נזכרת איך הייתי פעם. חיה בלי לחיות באמת.
מסתכלת על רכבת ההרים מלמטה, חצי מקנאה במי שעליה וחצי נושמת לרווחה.
והיום...היום גם ברגעים שנדמה לי שהרגשות תלויים על בלימה, שהנפילה בלתי נמנעת, אני יודעת בדיוק מה מחזיק אותי.
הזרועות שלך.