על הבוקר בדרך לבית ספר השיחה מגיעה לאגדות (תחפושות לפורים- פיראטים-קפטן הוק-אמא למה את אוהבת את הוק ושונאת את פיטר פן)
הגדוך שואל למה אני לא אוהבת את הסיפור של פיטר פן
הקטן עונה במקומי שאין שם מספיק רשעים (והוא חולק איתי את חיבתי לרשעים)
אני מחייכת וחושבת לעצמי למה באמת אני לא סובלת את פיטר פן? היה שלב שבו כן אהבתי את הסיפור הזה? ממממ לא.
מה יש לאהוב בנער שמסרב להתבגר ועף (בעיקר על עצמו)? ועוד מעודד ילדים אחרים להתנהג כמוהו?
זו לא אגדה...זו תסמונת גברית נפוצה למדי (עם דגש על הקטע של לעוף על עצמך...)
ואז כבר המשכתי עם קו המחשבה. אם כך מה יש לי נגד דורותי והקוסם מארץ עוץ?
אה כן...תפסיקי להתבכיין ולחשוב שאם תפתחי עיניים גדולות ומלאות מצוקה העולם ימהר להציל אותך ותתחילי להזיז את עצמך!
[אפילו סקרלט או'הרה, עוד מעצבנת, הבינה בסוף שרק היא תציל את עצמה והפכה את הוילונות לשמלה]
מקובעת על הקטע של לחזור הביתה ובדרך זורעת מהומה בכל עוץ.
בשלב הזה קצת איבדתי כיוון עם עצמי לגבי איך הגעתי למחשבות הללו וקיבלתי חשק לקרוא שוב את אליס בארץ הפלאות.
זאת גיבורה!
ילדה קטנה שלא סגורה על עצמה אבל לא מפחדת לנסות ולהתנסות
ילדה עם גישה ופה ששולף תשובות אבל בשורה התחתונה ילדה ויקטוריאנית מנומסת:)
מה לא הייתי נותנת בשביל שעה של שיחה מלב אל לב עם לואיס קרול...
יאללה הלכתי לקרוא את אליס בפעם ה-801